לימודי חשיבה הכרתית: מפסיקים להאשים ביחסים ולוקחים 100% אחריות

"כשאת דוחָה (את האחר) את דוחָה את עצמֵךְ"
 

ההבנה של המשפט הזה קשורה לאחת ההבנות העמוקות והכי יסודיות שיש לגבי הקיום והתפישה של הקיום שאומרת שאין מציאות מחוץ לנו….  ולכן היא גם אחת ההבנות שהכי קשה לתפוש. זו הבנה שכשמדברים עליה מתחילים להשיק את ספינתנו על מימי מכניקת הקוונטים ושאלות גדולות על מהות המציאות.

אבל לפני שאנחנו מפליגות הרחק, בואו ננסה ללכת צעד צעד, משום שבמשפט הקצר הזה טמון אחד היסודות העמוקים והמשנים ביותר שמשנים חיים ממש: לקיחת אחריות של 100% על מה שמתרחש בתוכנו ומכאן גם תהליך של הפחתה הולכת וגדלה בנטיה המוטבעת בנו להאשים את העולם שבחוץ, קרובים ורחוקים, בכל מה שאנחנו מרגישים.

בתפישת המציאות הרגילה יש סיבה ותוצאה. הסיבה היא בחוץ: מישהו עשה או אמר משהו. התוצאה היא בפנים: אני מרגישה טוב או לא טוב. זה מתורגם לשפה של קורבן ופוגע ומכאן לפעולה של האשמה כלפי חוץ (ואחר כך גם האשמה כלפי חלקים בתוכנו).

כשאת דוחָה את האחר. זאת אומרת שופטת אותו שהוא למשל חסר סבלנות או מרוכז בעצמו ועוד שיפוטים שכאלו. או למשל כשאת מאשימה אותו שהוא לא רואה אותך, לא קשוב וכדומה. למה את עושה את זה? משום שהתעוררה בך תחושה לא נעימה של כאב, עלבון, דחייה, כעס וכו'.

לדוגמה: אתה כועס כי בת הזוג שלך כל הזמן עובדת ולא מקדישה זמן אפילו ערב אחד בשבוע, כמו שביקשת, כדי שתוכלו להפגש. אתה כועס ומאשים אותה באי אכפתיות, שהיא הורסת את הזוגיות, מרחיקה ביניכם וכו' וכו'.

מה אתה מרגיש במקרה הזה? אולי חוסר אונים כי אינך יודע איך לגרום לכך שהיא תעשה כרצונך. אולי מחשבות של דחיה: היא לא אוהבת אותי, לא אכפת לה ממני, לא נעים לה איתי ולכן היא לא מפנה זמן.

אלו מרכיבים שנמצאים כבר בתוכנו: האי אמון בערכנו, כמה אנחנו ראויים לאהבה וכדומה. כשבת הזוג לא נענית לבקשתנו לפנות יום בשבוע, הם מתעוררים והם לא נעימים לנו.

למעשה כל חיינו אנחנו מסתובבים בעולם ומבקשים להשקיט את הלא נעים, דרך מה שנקרא פיצויים שונים או מחפשים מענה לחוסרים שקיימים בתודעה שלנו בתוכנו. כשאנחנו לא מקבלים את המענה מבחוץ, זה לא הבחוץ שגורם לכאב, זה הכאב שנמצא בתוכנו שלא מקבל מענה.

מה הדרך המקובלת בחברה כשלא נעים לנו? במקום להתמודד עם המרכיב הקיים בתוכנו שלא נוח לנו איתו, אנחנו מבקשות לכפות על האדם שמולנו שיעשה כרצוננו או שאנחנו מרחיקות את האדם.

לסיכום: כל העניינים שלנו מול האחרים הם השתקפות של תהליכים פנימיים. כשאת דוחה מישהו, הוא מעלה בך מרכיב שאת לא רוצה להתמודד איתו. ואז את רוצה לדחות את המרכיב הזה בתוכך, זה נקרא לדחות את עצמך. בחוץ את דוחה אותו, בפנים את דוחה את המרכיב הזה. ומה שיקרה זה שאת תמשיכי לשאת בתוכך את הילדה הפגועה עם המרכיבים השונים שלה בלי להתקרב אליה באמת אלא להמשיך לדחות כל מי שיעורר את המרכיבים האלו. מה שימימה מציעה זה לחזור פנימה אל פנימיותך, לקחת את כל האחריות על מה שקורה בפנים להפסיק לדחות את מה שמתרחש בפנים ולהתקרב באהבה אל הילדה הפנימית, מה שקרוי גם 'רגש כלפי קיומך'.

אם הגעתן עד כאן (לא מובן מאליו בעידן המסרים הקצרים) ורוצות להעמיק, הצטרפו לקבוצת לימודי חשיבה הכרתית בזום. לפרטים התקשרו אלי לטל' 0547704668

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *