היום שבו בלע אותי הנחש

בחדר האכסניה, בּמַרְאָה הקטנה שעל הקיר משמאלי, משתקפים הקמטים בפני וחריץ מעמיק בין גבינַי. בחלוף השנים, בזמן שפני נחרצו עוד ועוד, הפָנים של העולם נהיו חלקות וצעירות יותר והרחובות נהיו מהירים יותר והמוזיקה מתנגנת בדופק מונוטוני רועש. אני מתגעגע לשקט שהיה לי במרפסת בירושלים, בגיל שלוש, כשהייתי משקיף מעבר למעקה אל השמש, שהייתה פעם יותר חֵלְבוֹנית, יותר רכה, לא כמו היום שאתה חייב להסתתר מפניה. האור שהיה נכנס מבעד לזכוכית ירקרקה, היה מהפנט אותי  ובידַי, מתוך הזיה ילדית, הייתי מושך בלי לשים לב, בעלים הירוקים, שבעציץ הסמוך. אני מתגעגע לנוח כמו תינוק על שדי אמו. אצבעות ידיים קטנות, נאחזות, פזורות דעת בעור הלבן החלק, שוקעות בתוך הרוך ואיני צריך עוד דָבָר.

בצהריים הלכתי להשתרע בגינה הציבורית הקטנה שמצאתי סמוך לַנַַָמל והתענגתי על השמש החמימה. אישה הייתה עוברת בסימטה סמוכה ודוחפת עגלה עם תינוק. באופק הרחק נראו מפרשים לבנים. אולי זה אודיסיאוס שמפליג בים בדרכו הביתה חשבתי.  הוא יצא למלחמה בטרויה ועכשיו הוא מפליג בדרכו חזרה לאיתָקה ולאשתו שמחכה לו. ואני, שעזבתי את תמר והפלגתי באותו ים, אלוהים יודע מתי אחזור.

כי יש לי נחש בתוכי.

אולי הוא כבר גדָל כל כך שמי שאני, העור והעצמות והשרירים והפנים היפות המהורהרות, עם העיניים הטובות, תמיד אומרים לי שיש לי עיניים טובות, הם רק הלבוש שלו. הוא היה פעם קטן.

מתישהו כשהייתי לבד בעגלת הפלסטיק, שהייתה כמו סירה עם גלגלי ענק משני צידיה, שטה בשדות הסלעים שהקיפו את ירושלים, ואבא ואמא היו יושבים על שמיכת בד דקה שהייתה פרוסה על הדשא, זה היה אביב, וכבר החלו הפרחים הצהובים של החרדָל לפרוח, והרקפות הרכינו ראש והחלו להצהיב, ואבא היה מקריא לאמא את השיר שלו על העלִיָה לירושלים והמשוריינים שהיו מוטלים בצד הדרך, ואמא הייתה מתאמצת להקשיב, והייתה זוקפת גו בתוך השמלה הירוקה ועל חזה השרשרת של אבני הטורקיז שאבא קנה לה, ואני הייתי שכוב אפרקדן בעגלה, יכולתי לראות רק את שמי התכלת מעלי ולפעמים היה איזה בז מפרפר למעלה בשמיים רחוק, נקודת פרפור בתוך התכלת, והקול של אבא והמהום ההקשבה של אמא היו מגיעים אלי מרחוק נמזגים אל תוך הנדנוד הקל של העגלה, כמו ליטוף בהסתר שהייתה הרוח מלטפת אותי, דווקא אז, כשהעולם הצטמצם לנקודה אחת של רוגע בהסטוריה האנושית, דווקא אז זחל הנחש, וטיפס בשקט אל העגלה ובלע אותי.

זאת אומרת, אז, כשהוא היה קטן, הוא פשוט נכנס והתכסה בגופי. כי נחשים מסוגו אינם נכנסים דרך הפה. ועורם אינו קשה כעור הנחשים הבוגרים. עורם אוויר רך וחם ומראם שקוף ועיניהם תמוֹת ואין אתה יודע כלל כי באו בתוכך. רק תחושת חום אופפת אותך ומן פיתול עדין בבטן. ובאותו הרגע, אחרי שכבר לקחוני השמיים התכולים אל עולמם, נפרדתי מהורי ונכנסתי בעולם שאינני יודע בו דבר, רק שלבד הייתי שם, אני והנחש.

אמא הסיטה קווצת שיער והיטתה את ראשה הצידה. אבא הקריא את שירו והיא הייתה מותחת את רגליה ומקפלת אותן שוב, נשענת על ידה האחת ובידה השניה מגוננת על עיניה מפני השמש. שרשרת הטורקיז שייטה לאיטה במפרץ הלבן של חָזַה. ובשירו של אבא היו הכלניות האדומות פזורות בין המשוריינים וקול דמי ההרוגים מהדהדים מלוחות הברזל.

כשסיים להקריא את שירו בהטעמה, הרים אבא את ראשו ושאל, רטט קל היה בקולו, אם הבינה את כל המילים והאם היא אוהבת את השיר. חרדה שקופה נרקמה באויר והרגע הזה שהשמש נחה על פניה המוסבות בנחת, התפוגג וחלף.

באותו רגע לאף אחד לא היה פנאי לשים לב שהנחש לוקח אותי. זאת אומרת כבר קודם, כששכבתי אפרקדן בעריסתי, נחטפתי אל מפרשי התכלת בשמיים ואל הבז שהיה מצייץ ומפרפר בהם כנקודה רחוקה. נחטפתי ועפתי בשחקים ונפשי מפרפרת בכנפיה עד שבא הנחש ובלע אותי ומאז מעולם לא הוחזרתי להורי.

נחש אני ושמיים. ובכל פעם שאני בא אלייך אני מתפתל ועוטף אותך בכל השמיים שלי ונכנס בין רגלייך ובין שדייך ומתחת לשמלתך ועוטף את גופך ונשמתך בתכלת שקופה. לפעמים זה הבז שבי שמפרפר כנקודה ולפעמים זה אותו זכרון של מלמול, וחרדה תלויה באויר, וזה שהיה מתגעגע לנוח בעריסה בטרם נשכח ונמסר בידי הנחש.

שמש יוונית חמימה מלטפת את פני. אני שוכב אפרקדן על הדשא הרך בגינת הנמל.  באויר יש חמימות שקטה כמו באותו הרגע שאמא הפנתה את צוארה וצידדה את פניה לתת לקרני השמש לבוא ולנוח על עורה. וכך, בעודי שוכב ומתענג כמוה על השמש, נדמה לי שהנה יוצא ממני עכשיו הנחש אל השמש, אחרי שנים רבות שהיה מסתתר בתוכי, וכל העולם נעצר. מיכאל, זה שהיה אני בטרם בא אלי פעם הנחש, נושם ברַכוּת. הרוח יוצאת ובאה בנחיריים וכלוב הצלעות מתרומם קלוֹת, בלי מאמץ. שמורות עיניי רפויות רכות ואדמומיות מן השמש כמו הפרגים האדומים שסביב עץ הזית העתיק בשולי הגינה.

העננה הקלה שהיתה מרחפת קודם בשמיים נעלמה ורק תכלת שקופה פרושה מעלי. גם תמר נעלמה מזכרוני, וגם הילדים, וההיא שהתאהבתי בה, והכאב של תמר, והכעסים והסליחות והחרטות והבלבולים, והנחש שהיה מסתובב בתוכי, ולך תסביר ומי יבין בכלל, כל זה נעלם. אפילו הבז שהיה ממתין מצפה לְצַיד, כנקודה רחוקה בשמיים, גם הוא לא שם. רק אותה חמימות עריסתית נשארה. רק אותו נדנוד קל שהייתה הרוח מנדנדת אותי פעם בעריסה. רק אותו אַין שהזמן מתהלך בו מפֹה לשם במבט חולמני, ולא מחפש דבר.

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *