בחדר האכסניה בסלוניקי, בּמַרְאָה הקטנה שעל הקיר משמאלי, משתקפים הקמטים בפני וחריץ מעמיק בין גבינַי. בזמן שפני נחרצו עוד ועוד בחלוף השנים, הפָנים של העולם נהיו חלקות וצעירות יותר והרחובות נהיו מהירים יותר והמוזיקה מתנגנת בדופק מונוטוני רועש.

אני מתגעגע לשקט שהיה לי במרפסת בירושלים, בגיל שלוש, כשהייתי משקיף מעבר למעקה אל השמש, שהייתה פעם יותר חֵלְמוֹנית, יותר רכה, לא כמו היום שאתה חייב להסתתר מפניה. האור שהיה נכנס מבעד לזכוכית ירקרקה, היה מהפנט אותי  ובידַי, מתוך הזיה ילדית, הייתי מושך בלי לשים לב, בעלים הירוקים, שבעציץ הסמוך. אני מתגעגע לנוח כמו תינוק על שדי אמו. אצבעות ידיים קטנות, נאחזות, פזורות דעת בעור הלבן החלק, שוקעות בתוך הרוך ואיני צריך עוד דָבָר.

בצהריים הלכתי להשתרע בגינה הציבורית הקטנה שמצאתי סמוך לַנַַָמל והתענגתי על השמש החמימה. אישה הייתה עוברת בסימטה סמוכה ודוחפת עגלה עם תינוק. באופק הרחק נראו מפרשים לבנים. חשבתי: אולי זה אודיסיאוס שעדיין מפליג בים בדרכו הביתה.  הוא יצא למלחמה בטרויה ועכשיו הוא מפליג בדרכו חזרה לאיתָקה ולאשתו שמחכה לו. ואני, שעזבתי את תמר והפלגתי באותו ים, אלוהים יודע מתי אחזור.

 

כי יש לי נחש בתוכי.

אולי הוא כבר גדָל כל כך שמי שאני, העור והעצמות והשרירים והפנים היפות המהורהרות, עם העיניים הטובות, תמיד אומרים לי שיש לי עיניים טובות, הם רק המלבוש שלו.

מתישהו, כשהייתי לבד בעגלה, שהייתה כמו סירה עם גלגלי ענק משני צידיה השטה בשדות הסלעים שהקיפו את ירושלים, ואבא ואמא היו יושבים על שמיכת בד דקה שהייתה פרוסה על הדשא, זה היה אביב, וכבר החלו הפרחים הצהובים של החרדָל לפרוח, והרקפות הרכינו ראש והחלו להצהיב, ואבא היה מקריא לאמא את השיר שלו על העלִיָה לירושלים והמשוריינים שהיו מוטלים בצד הדרך, ואמא הייתה מתאמצת להקשיב, והייתה זוקפת גו בתוך השמלה הירוקה ועל חזה השרשרת של אבני הטורקיז שאבא קנה לה, ואני הייתי שכוב אפרקדן בעגלה, יכולתי לראות רק את שמי התכלת מעלי ולפעמים היה איזה בז מפרפר למעלה בשמיים רחוק, נקודת פרפור בתוך התכלת, והקול של אבא והמהום ההקשבה של אמא היו מגיעים אלי מרחוק נמזגים אל תוך הנדנוד הקל של העגלה, כמו ליטוף בהסתר שהייתה הרוח מלטפת אותי, דווקא אז, כשהעולם הצטמצם לנקודה אחת של רוגע בהסטוריה האנושית, דווקא אז זחל הנחש, וטיפס בשקט אל העגלה ובלע אותי.

זאת אומרת, אז, כשהוא היה קטן, הוא פשוט נכנס והתכסה בגופי. כי נחשים מסוגו אינם נכנסים דרך הפה. ועורם אינו קשה כעור הנחשים הבוגרים. עורם אוויר רך וחם ומראם שקוף ועיניהם תמוֹת ואין אתה יודע כלל כי באו בתוכך. רק תחושת חום אופפת אותך ומן פיתול עדין בבטן. ובאותו הרגע, אחרי שכבר לקחוני קודם השמיים התכולים אל עולמם, נפרדתי מהורי ונכנסתי בעולם שאינני יודע בו דבר, רק שלבד הייתי שם, אני והנחש.

אמא הייתה מסיטה קווצת שיער ומטה את ראשה הצידה. אבא היה מקריא את שירו והיא הייתה מותחת את רגליה ומקפלת אותן שוב, נשענת על ידה האחת ובידה השניה מגוננת על עיניה מפני השמש. שרשרת הטורקיז שייטה לאיטה במפרץ הלבן של חָזַה. בשירו של אבא התפזרו הכלניות האדומות בין המשוריינים וקול דמי ההרוגים היו מהדהדים מלוחות הברזל.

כשסיים להקריא את שירו בהטעמה, הרים אבא את ראשו ושאל, רטט קל היה בקולו, והיה הוא שוקל כל מילה בזהירות, האם הבינה את כל המילים. חרדה שקופה נתרקמה באויר ועטפה בקוריה את הזמן בלי זמן שבו, אך לפני רגע, השמש הייתה נחה על פניה המוסבות  של אמא.

באותה שעה לאף אחד לא היה פנאי לשים לב שהנחש לוקח אותי. זאת אומרת כבר קודם, כששכבתי אפרקדן בעריסתי, נחטפתי אל מפרשי התכלת בשמיים ואל הבז שהיה מצייץ ומפרפר בהם כנקודה רחוקה. נחטפתי ועפתי בשחקים ונפשי מפרפרת בכנפיה עד שבא הנחש ובלע אותי ומאז לא הוחזרתי מעולם להורי.

נחש אני ושמיים. ובכל פעם שאני בא אלייך אני מתפתל ועוטף אותך בכל השמיים שלי ונכנס בין רגלייך ובין שדייך ומתחת לשמלתך ועוטף את גופך ונשמתך בתכלת שקופה. לפעמים זה הבז שבי שמפרפר כנקודה ולפעמים זה אותו זכרון של מלמול, וחרדה תלויה באויר, וזה שהיה מתגעגע לנוח בעריסה בטרם נשכח ונמסר בידי הנחש.

 

שמש יוונית חמימה מלטפת את פני. אני שוכב אפרקדן על הדשא הרך בגינת הנמל.  באויר יש חמימות שקטה, כמו באותו הרגע שאמא הפנתה את צוארה וצידדה את פניה לתת לקרני השמש לבוא ולנוח על עורה. וכך, בעודי שוכב ומתענג כמוה מקרני השמש, נדמה לי שהנה יוצא ממני עכשיו הנחש, אחרי שנים רבות שהיה מסתתר בתוכי, וכל העולם נעצר. מיכאל, זה שהיה אני בטרם בא אלי פעם הנחש, נושם ברַכוּת. הרוח יוצאת ובאה בנחיריים, וכלוב הצלעות מתרומם קלוֹת, בלי מאמץ. שמורות עיניי רפויות רכות ואדמומיות מן השמש כמו הפרגים האדומים סביב עץ הזית העתיק בשולי הגינה.

העננה הקלה שהיתה מרחפת קודם בשמיים נעלמה ורק תכלת שקופה פרושה מעלי. גם תמר נעלמה מזכרוני, וגם הילדים, וההיא שהתאהבתי בה, והכאב של תמר, והכעסים והסליחות והחרטות והבלבולים, והנחש שהיה מסתובב בתוכי, ולך תסביר ומי יבין בכלל, כל זה נעלם. אפילו הבז שהיה ממתין מצפה לְצַיד, כנקודה רחוקה בשמיים, גם הוא לא שם. רק אותה חמימות עריסתית נשארה. רק אותו נדנוד קל שהייתה הרוח מנדנדת אותי פעם בעריסה. רק אותו אַין, שהזמן מתהלך בו מפֹה לשם במבט חולמני, ולא מחפש דבר.

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
צייצו
שיתוף ב email
שילחו במייל
שיתוף ב whatsapp
שתפו בווסטאפ
שיתוף ב print
הדפסה
אהבתם? הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו עדכונים. אני שולח ניוזלטר מידי כמה חדשים בלבד....

בואו נדבר

נוכל לברר בשיחה קצרה מה אתם צריכים ומה מתאים לכם.  

התקשרו אלי, כתבו ווטסאפ או מלאו את הפרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!

בואו נדבר

בכמה דקות שיחה נברר מה אתם רוצים ונוכל להתאים את האתר לצרכיכם.

צלצלו אלי, כתבו ווטסאפ או מלאו את הפרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!