בהסטוריה של אדם צריך להתנהג בעדינות, בכבוד, בתשומת לב, ממש כמו שתופרים מגף יוקרה מעור שחור. זאת אומרת, כמו שפעם סבא שלי היה תופר מגפיים לקצינים הפולנים בוָרשה. כל זוג מגפי עור נתפר במיוחד לקצין שרקד איתם בטרקלינים המוארים בנברשות בדולח. רק ככה צריך לִתפור סיפורים. רק ככה יש טעם לספר סיפור חיים.

בעקבות המילים האבודות

הלב הוא ארכיון שלא פותחים. גם אחרי שישים שנה יש סיפורים שחבויים בדופן הכפולה של הלב. ויש סיפורים, כמו אהבה שנשארה מאחור מעבר לקוי האויב, שמחביאים במגירות נסתרות. במגירה אחת כזו, בין תמונות שכבר הצהיבו, מצאתי תמונה של איש דק גִזרה, עומד שני משמאל, לא מתבלט, בתוך קבוצת גברים. לידם עומד נבדל חייל פולני, שעון על קנה רובה ארוך, וברקע הרים ויערות. רק אישוני האש השחורים, בתוך הלבן בעיניו, מרמזים על הסיפור שלא סופר.

יש שהחביאו תמונה אחת, תפורה בקפלי הבגד. ויש שמחקו את התמונות מזיכרונם, קפצו מהרכבת, הלכו ביערות, חצו גבולות ובאו לחיים חדשים. הסיפור של מה שהיה באמת נארז בחבילות קטנות, נקשר היטב, והוברח אל מעבר לגבולות הזיכרון. כי מי רוצה לזכור שפעם הייתה לו אישה וילדה והגרמנים רצחו אותן? זיכרונות ישנים נכרכו בתכריכים ואחרי שנקברו סופרו החיים מחדש. דוֹד אברם לא סיפר על האישה והילדה שהיו לו, סבא מיכאל נסע לאמריקה ונעלם. רק הגרמנים רשמו הכל. כולם מוספרו והוכנסו לתיקים כרוכים בעור עם חוט וכפתור, חתומים בשעווה, סגורים היטב.

בשביל זה, אני לא אוהב שאנשים מסבירים דברים בהגיון, כאילו שמה שרואים בעיניים, אמיתי יותר ממה שרואים עם הלב. בהסטוריה של אדם צריך להתנהג בעדינות, בכבוד, בתשומת לב, ממש כמו שתופרים מגף יוקרה מעור שחור. זאת אומרת, כמו שפעם סבא שלי היה תופר מגפיים לקצינים הפולנים בוורשה. כל זוג מגפי עור היה נתפר במיוחד לקצין שרקד איתם אחר כך בטרקלינים המוארים בנברשות בדולח. רק ככה צריך לִתפור סיפורים. רק ככה יש טעם לספר סיפור חיים.

 

בחדר האכסניה בסלוניקי אני מתיישב היום לכתוב כמו שגֵ'ק קרואָק כתב את הסיפור שלו, עטוף בעשן הסיגריות והאור והחושך שהיו מתחלפים, בלי שיַדָע מתי כבר הגיע הזמן לישון, רק נרדם וראשו על השולחן, ואחר כך כשהיה מתעורר, היה חוטף משהו לאכול וממשיך לכתוב בלי נקודות ובלי פסיקים, ברצף אחד של חיים שאסור שיקטעו. אולי כך אוכל גם אני להטליא את החורים בסיפור חיי ולכתוב את מה שלא סופר.

נסעתי עד לכאן כדי למצוא את המילים שנשכחו בצדי הזמן כי האנשים הפֵרוּ את בריתם עם המילה. היו זמנים פעם, כשהמילים היו עדיין חָיוֹת, שכשהייתָ  מוציא מילה מפיך, היא הייתה מתגלמת כישות חיה, עפה כמו ציפור, מתערטלת כמו אישה וצוחקת כמו ילד. אחר כך, כשנשבר העולם, הגיעו המילים המתות, והמילים החיות הלכו ונשכחו. הן הלכו להתחבא בהרים הגבוהים ובאיים המרוחקים. לפעמים תמצא אותן כתובות על חרס באיזו מערה או על קלף נסתר. אבל אנשים היום לא יכולים לקרוא ולהבין אותן, כי צריך לקרוא לאט. צריך להמתין למילה שתֵאָסֵף לטיפה בתקרת המערה ורק אז לקטוף אותה, בדיוק כשהיא נופלת. רק ככה. ולמי יש זמן? הרי גם את הזמן גנבו לנו.

 

יושב ליד השולחן ומלפני המחברת. מסיט מבט אל החלון הגבוה. מבעד לחלון אני רואה עננים הולכים ומתרחקים, נקרעים בשמיים, נמסכים זה בזה ככתב סתרים פזור דעת. ריח דגים עולה מן הנמל. רוח הים, שאינה פוסקת מלנשוב, מדביקה בלחותה סירות ואנשים, מפרשים וּפַּנים,  מבקשת לפשוט דרך החלון אל פְנים ראותַי, אך נחירי החשדניים מרשים רק למעט אויר להיכנס. שהרי גם כך, מאז שנפרדתי מתָּמָר, אינני נושם.

אני כותב היום בפעם הראשונה מאז שיצאתי מהבית. רק לפני כמה ימים, כשהשחר עלה, והעצים ביערות הכרמל מסביב היו עטויים הינומת ערפילים לראשיהם, ארזתי בשתיקה תרמיל גב גדול. דחפתי לתוכו את הסווטשרט החום-אפור המהוּהָ שאהבתי, את המחברת העבה בלי שורות בכריכה הקשה, עפרון, שני עטים, כחול ואדום, שק שינה, מפוחית, והספר זורבה היווני, כדי לזכור מה באמת חשוב.

כשעמדתי לצאת מהבית עמדה תמר במטבח, שיערה פרוע משנת הלילה, כפות רגליה יחפות על רצפת העץ הישנה ועיניה צבות מבכי. התחבקנו בשתיקה. אצבעות ידי נשזרו באצבעותיה. עוד רגע עמדנו ואמרנו מילים שאינן אומרות דבר. גופינו התנתקו, אצבעותינו נעזבו. מבט אחרון, תרמיל על הגב, ויצאתי. דלת הרשת נטרקה מאחורי.

ירדתי מהבית בשביל הצר, שהתפתל בין העצים במורד הואדי, עד לכביש צדדי בדרך לחיפה. תכננתי לשוט ליוון להר אתוס ומשם להמשיך לתורכיה, עד לאררט, ההר שעליו נחה תיבת נוח ובו נוח ומשפחתו התחילו את החיים על האדמה מחדש.  מאז שראיתי תמונה מושלגת של ההר, חלמתי להגיע אליו. לא רציתי לטוס, רציתי להגיע לאט כמו פעם, להתמסר לגלי הזמן, לתת לגלי הים לטלטל אותי, לעמוד על הסיפון ולתת לרוח לשייף ממני עוד ועוד שכבות של ריח עצי האורן ואבק הרים, וזיכרונות.

בבוקר למחרת עמדתי לבדי על הסיפון.  זוהר חֵלמוֹני התפשט בשמיים, ובִּישֵר את בוא השחר. החוף המוכַּר נעלם. פני הים התמתחו והרפו בתנועות רחבות. שחפים לבנים היו מתהפכים ברוח, קורעים בקריאותיהם קצף מהמים. נשענתי מעבר למעקה בחזית המעבורת. ראשי נישא מעל הגלים המשתברים, שערי מסוער, ונתזי מלח קרים מצליפים בפני. רציתי לצעוק לרוח שתרים סערה בים ותיקח אותי איתה למעמקים ושיבוא הלוויתן שבלע את יוֹנָה הנביא ויבלע גם אותי. אך קולי לא יצא. רק את געש הים שמעתי וצליפת הרוח ומנועי המעבורת ההומים.

 

שתפו בפייסבוק
צייצו
שילחו במייל
שתפו בווסטאפ
הדפסה
אהבתם? הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו עדכונים. אני שולח ניוזלטר מידי כמה חדשים בלבד....

בואו נדבר

נוכל לברר בשיחה קצרה מה אתם צריכים ומה מתאים לכם.  

התקשרו אלי, כתבו ווטסאפ או מלאו את הפרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!

בואו נדבר

בכמה דקות שיחה נברר מה אתם רוצים ונוכל להתאים את האתר לצרכיכם.

צלצלו אלי, כתבו ווטסאפ או מלאו את הפרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!