היום שבו בלע אותי הנחש

אני עוצם עיניים בגינה הציבורית הקטנה שמצאתי ליד הנמל של סלוניקי. מתענג על השמש החמימה. אישה עוברת בסימטה סמוכה ודוחפת עגלה עם תינוק. באופק הרחק מפרשים לבנים. זה בטח אודיסיאוס שמפליג בים בדרכו הביתה. הוא יצא למלחמה בטרויה ועכשיו הוא מפליג בדרכו חזרה לאיתקה ולאשתו שמחכה לו. ואני, שעזבתי את תמר והפלגתי באותו ים, אלוהים יודע מתי אחזור.

יש לי נחש בתוכי. אולי הוא כבר גדָל כל כך שמי שאני, העור והעצמות והשרירים והפנים היפות המהורהרות, עם העיניים הטובות, תמיד אומרים לי שיש לי עיניים טובות, הם רק הלבוש שלו.

הוא היה פעם קטן. מתישהו כשהייתי לבד בעגלת הפלסטיק, שהייתה כמו סירה עם גלגלים גדולים, בשדות הסלעים שהקיפו את ירושלים, ואבא ואמא היו יושבים על שמיכת בד דקה שהייתה פרוסה על הדשא, זה היה אביב, וכבר החלו הפרחים הצהובים של החרדָל לפרוח, והרקפות הרכינו ראש והחלו להצהיב, ואבא היה מקריא לאמא את השיר שלו על העלִיָה לירושלים והמשוריינים שהיו מוטלים בצד הדרך, ואמא הייתה מתאמצת להקשיב והייתה זוקפת גו בתוך השמלה הירוקה ועל חזה השרשרת של אבני הטורקיז שאבא קנה לה ואני הייתי שכוב אפרקדן בעגלה, יכולתי לראות רק את שמי התכלת מעלי ולפעמים היה איזה בז מפרפר למעלה בשמיים רחוק, נקודת פרפור בתוך התכלת, והקול של אבא והמהום ההקשבה של אמא היו מגיעים אלי כמו מרחוק אל תוך נדנוד קל של העגלה, כמו ליטוף בהסתר שהייתה הרוח מלטפת אותי, דווקא אז, כשהעולם הצטמצם לנקודה אחת של רוגע בהסטוריה האנושית, דווקא אז זחל הנחש, וטיפס בשקט אל העגלה ובלע אותי. זאת אומרת, אז כשהוא היה קטן הוא פשוט נכנס והתכסה בגופי. כי נחשים מסוגו אינם נכנסים דרך הפה. ועורם אינו קשה כעור הנחשים הבוגרים. עורם אוויר רך וחם ומראם שקוף ועיניהם תמוֹת ואין אתה יודע כלל כי באו בתוכך. רק תחושת חום אופפת אותך ומן פיתול עדין בבטן. באותו הרגע, אחרי שכבר לקחוני השמיים התכולים מזמן אל עולמם, אתה נפרד מהוריך ונכנס בעולם שאינך יודע בו דבר, רק שלבד אתה שם, אתה והנחש.

בשירו של אבא היו אולי כלניות אדומות פזורות בין המשוריינים וקול דמי ההרוגים היו מהדהדים מלוחות הברזל הפצועים של המשוריינים המוטלים, ואמא הייתה מסיטה קווצת שיער הצידה ומטה את ראשה הצידה ושרשרת הטורקיז הייתה זזה על המפרץ הלבן הרך שעל חזה והיא הייתה מותחת את רגליה ומקפלת אותן שוב ונשענת בידה האחת ובשניה מרימה ומגוננת על עיניה מפני השמש, ואבא היה מסיים את שירו בהטעמה ומרים ראש ושואל מיד אם היא הבינה את כל המילים וחרדה קלה היתה תלויה באויר, כי אמא הייתה צריכה לשקר ולפאר ולקלס את השיר והרגע הזה שהשמש נחה על פניה בנחת, היה קצר מידי, באותו רגע לאף אחד לא היה פנאי לשים לב שהנחש לקח אותי. זאת אומרת קודם כל לקחו אותי השמיים, שהייתי עף שם עם הבז ומפרפר ומצייץ, והיו מרחבי התכלת פרושים עד אין קץ ואחר כך בא הנחש ונכנס ומאז, מעולם לא הוחזרתי להורי.

נחש אני ושמיים. ובכל פעם שאני בא אלייך אני מתפתל ועוטף אותך בכל השמיים שלי ונכנס בין רגלייך ובין שדייך ומתחת לשמלתך ועוטף את גופך ונשמתך בתכלת שקופה. ולפעמים זה הבז שבי שמפרפר כנקודה ולפעמים זה אותו זכרון של מלמול, וחרדה תלויה באויר, וזה שהיה מתגעגע לנוח בעריסה בטרם נשכח ונמסר בידי הנחש.

שמש יוונית חמימה מלטפת את פני, אני שוכב אפרקדן על הדשא תחת שמי התכלת,  ויש באוויר תמימות שקטה שמזכירה לי את אותו הרגע שאמא הפנתה בו את צוארה וצידדה את פניה לתת לעוד חום לבוא ולגעת בעורה. ועכשיו, נדמה שגם הנחש יצא ממני החוצה אל השמש והעולם נעצר ואותו אני, זה שהיה אני בטרם בא הנחש, נושם נשימות קלות. אני יכול לחוש את הרוח היוצאת ובאה בנחיריים וכלוב הצלעות שלי מתרומם קלות, בלי מאמץ עם בואה וצאתה, ושמורות העיניים נחות רכות ואדמומיות, כמו הפרגים האדומים השתולים מסביב לעץ הזית העתיק המשתרג בגינת הנמל.

כמו העננה הקלה שהיתה שם קודם בשמיים מעלי ועכשיו נעלמה, כך נעלמה גם תמר מזכרוני והילדים וההיא שהתאהבתי בה, והכאב של תמר, והכעסים והסליחות והחרטות והבלבולים, והנחש שהיה מסתובב כל אותו זמן בתוכי, ולך תסביר ולמי תסביר ומי יבין בכלל על מה אני מדבר, כל זה נעלם. אפילו הבז שהיה תמיד ממתין בשמיים לצוד, גם הוא לא היה שם, רק אותה חמימות עריסתית, אותו נדנוד קל שהייתה הרוח מנדנדת אותי, אותו אַין, שאפילו הזמן מתהלך בו מפה לשם במבט חולמני, ואינו מחפש דבר.

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *