אהבה בלבנון – סיפור אמיתי

זה סיפור אמיתי. מהסיפורים שאתה מספר רק באחד מאותם ערבים שבהם שתית יותר מידי. סיפור ששמרת לעצמך במשך שלושים שנה, ועכשיו, ברגע של אינטימיות מהולה באלכוהול, אתה מספר אותו לזו שיושבת לצידך, שתויה גם היא. לא נורא אתה, אומר לעצמך, פורים זה זמן טוב להסיר את המסכות ולשאול מה זו באמת אהבה?

1983 בהרי ג'זין

זה קרה ב-83', בעיירת הנופש ג'זין למרגלות ג'בל ברוך. אחרי לילה תחת שמי לבנון, שבו אתה מביט לשמים בחשש מפצצות ולא כדי לראות כוכבים נופלים, קבלת הפנים בג'זין היתה מפתיעה. 'כמה קילומטרים מכאן', סיפר לנו אחד המילואימניקים, 'יש את מסעדת הדגים הטובה בלבנון ואל תפספסו את מפל המים בגובה 40 מטרים'. לקח לנו זמן להבין שהמוצב שלנו הפעם הוא וילה. מעלינו, חגגו בשעות הערב החמימות, עם כוסות שמפניה בידיהם, נשים בשמלות ערב וגברים בחולצות לבנות. ומולנו, בצידו השני של הרחוב, בבית הספר לבנות, ציחקקו הנערות אל מול משלוח החיילים החדש.  

'שרית, אני מתבייש לספר לך שבשעה שחברי נפצעו בתחילת המלחמה, מצאתי את עצמי אחר כך באותו מקום בסיפור אהבה. אבל כך זה היה':

עמדת השמירה שלנו היתה על גג הוילה, מעל חצר בית הספר. את המשקפות כיוונו לחצר. בכל פעם שהגיע תורי לתצפת, הבחנתי באותה נערה שחורת עיניים, עומדת נשענת על קיר החצר ומישירה אלי מבט. אחר כך הגיעו הצחקוקים וההסתודדויות בינה לחברותיה.

יום אחד, כשיצאתי ממקלחת השדה בגינה, הופיעה מאריה מעבר לגדר. בתערובת של אנגלית וערבית סיפרה לי על החיים במשפחה נוצרית אורתודוכסית אדוקה. 'אם יראו אותי מדברת איתך' אמרה 'יהרגו אותי. בוא נפגש מחר בחמש בבוקר לג'וגינג ואז נוכל לדבר'.  לג'וגינג לא יצאנו, אך יום אחר יום היתה חוזרת ומחפשת אותי, מחליפה מילים בסתר, מנסה לשכנע שאקח אותה איתי לישראל. 'קח אותי איתך, אין לי חיים כאן' היתה מתחננת. ויום אחד, בלי התראה, בלי שאוכל להיפרד ממנה, קיבלנו פקודה לעלות על הרכבים ולחזור ארצה.

משחק הגורל

זה היה יכול להיות סוף הסיפור. אך חצי שנה אחר כך, עלינו שוב ללבנון. הפעם פיזרו את הפלוגה בעיירות קטנות, בכל רחבי הארץ. שני חיילים נותרו מהפלוגה ונשלחו, מכל המקומות, לאותה וילה בג'זין. אני הייתי אחד מהם.

'לא יאמן' הפטירה שרית, מתמתחת בעניין. 'כן' השבתי 'גם אני לא האמנתי. אבל עוד יותר לא האמנתי שאפגוש אותה'.

זה היה בזמן שהיתה חופשה ובית הספר היה ריק והנה, ביום שהגעתי, בעודי מסייר ברחוב, היא הופיעה מולי עם דודתה. הלכנו זה מול זו בלי למצמץ, רק מבט עיניים חטוף, לא מסגיר, בלי לומר מילה. למחרת הגיע בן דודה, ילד בן 10, עם פתק ממנה 'פגוש אותי בבית הספר הריק מחר ב -8 בבוקר'.

הפגישה התקיימה בכיתה בקומה העליונה. למטה, בכניסה, שמר הילד. 'חשבתי לשים קץ לחיי' אמרה מאריה, 'אך ידעתי בתוכי שתחזור. אתה אהבת חיי. קח אותי איתך. לא אתן לך ללכת הפעם בלעדי'. 'אני לא יכול' השבתי נואש 'אני חייל. את לבנונית, אני ישראלי. את חייבת למצוא את החיים שלך כאן'.  מאריה הביטה אלי בעיניים שחורות גדולות ונשקה לי את הנשיקה הראשונה שלה, בשיניים הדוקות. 'קח אותי' לחשה 'קח אותי'.

הגורל החליט לשחק במאריה ובערבו של יום, קיבלנו הוראה פתאומית להתפנות, ושוב לא יכולתי להיפרד כיאות ממאריה. אחרי כמה חדשים קיבלתי מכתב, ממילואימניק שהיה בוילה. בתוך המעטפה היה מכתב באנגלית בכתב יד מסודר. 'אהבתנו היא כמו ורד דמשק' כתבה לי מאריה 'חיי אינם חיים בלעדיך, אך אני בטוחה שאתה תחזור שוב '.  במשך שנים הייתי בטוח שמאריה אכן הצליחה לחצות את הגבול ולמצוא אותי. הייתי רואה נערות דומות ברחובות ירושלים ובטוח שהנה היא כאן שוב.

סוף הסיפור

'זה סוף הסיפור? נורא עצוב' נאנחה שרית 'אין הפי אנד?'. 'לא זה לא סוף הסיפור' השבתי. 'תשמעי את ההמשך'.

חלפו יותר מעשרים וחמש שנים ויום אחד על צג המחשב שלי מרצדת בקשת חברות בפייסבוק, ממאריה. באחת התמונות, ליד מאריה, עמדה בתה היפיפיה בת ה-16, עומדות על מרפסת ביתן בבירות. כאילו לא חלפו כלל השנים, התחננה מאריה שוב: 'בוא אלי. רק שבוע. נפגש באיטליה. אתה תראה שהפעם לא תעזוב אותי'.

 'מה את אומרת?' שאלתי את שרית, נשען על הבר, 'זאת אהבה?'.

'אני לא יודעת אם זו אהבה' החרתה אחרי 'אבל זה החלום של האהבה. החלום של האהוב הבלתי מושג שברגע שאתחבר אליו, לא נפרד יותר לעולם, נתמזג לגוף אחד ונפש אחת. עמוק בתוכי, במקומות של החלומות הכמוסים שלי, אני יכולה להתחבר אליה. אבל זה כל כך כואב לפגוש את המציאות. אפילו כשלכמה רגעים היה נדמה לי שמצאתי את אהבת חיי, בסוף הגיעה גם תחושת הנפרדות. הוא לא מילא את כל צרכי, הוא לא היה איתי תמיד, לא אהב אותי כמו שרציתי'.

'אני שואל את עצמי כמה באמת אנחנו אוהבים את מי שאיתנו. תראי כמה מאריה היתה מאוהבת בי. אבל את חושבת שהיא ראתה אותי בכלל? גם כשהיא היתה בת 16 וגם עכשיו כשהיא אמא, היא רואה רק איזו דמות דימיונית שאמורה למלא את החור השחור שבליבה. היא חיה בתוך 'אלף לילה ולילה' כאילו שאנחנו רומיאו ויוליה. לזה קוראים 'אהבה עיוורת', אני מעדיף מישהי שרואה אותי כמו שאני, שנותנת לי מקום, שלא תלויה בי ואני לא תלוי בה'.

'אני מבינה' השיבה שרית בחיבה 'אבל יש משהו באש הזו של האהבה שקשה לי לוותר עליה. אולי זו החשיבה הגברית והנשית. לא יודעת. אבל יש משהו בטירוף הזה של מאריה שעושה אותי חיה. לא הייתי רוצה לוותר על זה בעבור כל המילים היפות על אהבה שאין בה תלות ואין בה סימביוזה וכו' וכו".

'צודקת, צודקת' חייכתי 'כמו תמיד את צודקת. תשתי עוד משהו?'.

 שיר שנכתב והולחן על ידי בעקבות הסיפור. שרים: יואב ושחר אפטוביצר

הדפסה הדפסה

2 תגובות בנושא אהבה בלבנון – סיפור אמיתי

  1. מאת משה בר-נס‏:

    יואב יואב!
    נחמד "לפגוש" אותך שוב כאן באתר!!
    וגם אהבתי את סיפור האהבה שסופר בפורים.
    מצאתי גם פתיחות וגם דיוק בהבנה שלך את מריה.
    יפה לראות שעשית כברת דרך.ישר כוח!!!
    משה

  2. מאת תמר‏:

    3> במדריד. קוראת את הסיפור הזה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *