להתחיל מחדש במצבי משבר

בהפסקה ניגש אדיסו הקטן אל המורה לתנ"ך, הביט בה בעיניים בוהקות מהתרגשות ושאל: "המורה, ראית פעם את בית המקדש?". "אדיסו, מספיק, בלי תעלולים עכשיו" השיבה "תחזור לשחק בחצר". אדיסו לא הרפה ומשך בשמלתה: "רק תגידי לי אם ראית?". "עזוב" התנערה המורה בחוסר סבלנות. "בית המקדש נחרב" .

אדיסו פרץ בבכי קורע לב. לא עזרו כל מילות ההרגעה. למחרת הגיעו לביקור בבית הספר זקני העדה האתיופית בעיירה וכששמעו ממנהלת בית הספר, שאכן חרב בית המקדש, קרעו את בגדיהם, השליכו את עצמם לאדמה וקוננו בזעקות.

את הסיפור האמיתי הזה שמעתי בא' באב, תשעה ימים לפני המועד החרוט בנפש העם היהודי כזמן החורבן. הוא מסיר את האבק מחווית החורבן הרשומה בזכרון הלאומי ונוגע בה בתמימות בלתי אמצעית.

חווית החורבן

חווית החורבן מלווה אותנו למעשה בזמנים שונים. האם נוכל לפגוש אותה מחדש בחיינו ולהוליד מתוכה חיים חדשים?

איך אפשר להוליד חיים חדשים מאדם קרוב שנהרג, מפרידה כואבת, ממחלה קשה שמתגלה בגופנו, מאובדן כל רכושנו? החיים מפגישים אותנו עם חורבנים כאלו ובמפגש עם החורבן נדמה לנו שהכל חרב ואין עוד תקווה. אבל המסורת היהודית מספרת לנו באגדה, המופיעה בתלמוד הירושלמי, שביום שחרב בית המקדש נולד המלך המשיח ושמו היה מנחם, מלשון נחמה. "אין רק חורבן", אומרת המורה הרוחנית ימימה, "יש גם תחיה, התחדשות". ללמדנו, שבתוך המקום הכי חשוך נמצאת גם נקודת החיים המתחדשים. 

עוד מסופר באגדה, שאמו של מנחם סירבה לקנות לו בגדים ואמרה שאינה רוצה את הילד, משום שנולד ביום החורבן. לאחר מספר ימים, באו רוחות וסערות וחטפוהו מידיה.

מדוע נענשה אמו של מנחם? משום שלא ידעה לשמוח בניתן לה ודבקה בעצב על החורבן. כפי שמופיע במדרש אחר "בשעת שמחה שמחה, בשעת עצב עצב". אם אנחנו אוחזים בחורבן, אנחנו מפנים את כוחות החיים שבתוכנו אל הנחרב במקום להכרת תודה על הניתן לנו. אם אנחנו מביטים אחורה כאשת לוט הסכנה היא קפיאה. יש זמן פרידה ויש זמן להתחיל מחדש.

אבל איך מתחילים מחדש כשהכל נראה הרוס?

בשבועות האחרונים עלו באש כמה מהיערות באזור מגורי בהרי ירושלים. שנים רבות פסעתי בשבילי ההרים בין אלונים, אלות מסטיק, שיחי מרווה, זוטה, לוטם, אחי-רותם ועוד. עכשיו שורר המוות בשבילים. סלעים מושחרים ושרידי חיות שלא הספיקו לברוח מוטלים בשדות. השריפה חשפה שרידי מבנים ומעיינות שיבשו שהסתתרו במשך שנים בצמחיה העבותה ואף שנראה שהכל חרב, לא חלפו שבועיים, ובכוחות חיים מחודשים, בצבץ הירוק העז של הטיון הדביק על רקע השדות המושחרים. הטבע אינו נאחז במה שהיה. הטבע מלמד אותנו שהחיים מתחדשים שוב ושוב.

ההבנה שהמוות, הפרידות, האובדנים הם חלק מתהליך בלתי נמנע של השתנות מתמדת היא בסיס לאפשרות שלנו לדבוק בחיים. כאשר אנחנו מבינים שההשתנות המתמדת היא לא רק בלתי נמנעת אלא שהיא עצמה המהות של החיים, מה שמקיים את החיים, אז אנחנו גם מפנים את תשומת ליבנו למה שמתרחש עכשיו, ברגע הנוכחי. ההתקיימות ברגע הנוכחי יכולה לעשות אותנו קלים ומחוברים לשמחה, גם בזמנים קשים.

לפני זמן לא רב, התבשר י. חברי היקר, בעודו שוהה בהודו, שכל כספו, שצבר כל חייו, נמחק לחלוטין. רגע לפני שקיבל את הבשורה הרגיש י. שהקרקע שתחתיו יציבה ובטוחה. ברגע שאחרי הבשורה עמדה לפניו בחירה: "באותו רגע", סיפר לי י., "יכולתי ליפול לתוך מערבולת ענקית, כמו המערבולת שהיתה עם שקיעת הטיטאניק בים.  אבל במקום להתאבל על מה שאבד, עליתי על הטוסטוס עם אהובתי והמשכתי ליסוע ולשמוח בחלקי". "איך זה?" שאלתי בתמיהה. "זהו עקרון המציאות" השיב י. "ברגע הנוכחי, במציאות הנוכחית שלי הייתי בלי כסף. אין משמעות לזה שקודם הייתי עם. וברגע הנוכחי, הבטתי סביב וראיתי את שדות האורז הכי מדהימים בעולם. היו לי מספיק שטרות רופי כדי לאכול ולישון. אז מה צריך יותר. זה אפילו מרגש, זה להתחיל מחדש את החיים."

חייו של י. באמת השתנו. האובדן גרם לו להיפתח, לשתף פעולה עם אנשים, לגלות נתיבים חדשים ולעשות שינוי שהיה הכרחי בחייו. במקום להתנגד לזרם החיים הוא נעתר לו וזרם איתו. למדתי ממנו על הקושי הגדול ביותר שלנו בשעת משבר – הקושי להיפרד.

לעיתים החורבן מגיע רק כאשר המשכנו להחזיק בדברים ולא הקשבנו לזרימת החיים. אז מכריח אותנו החורבן להיפרד. מכירים את ההימנעות מעזיבת מקום עבודה בגלל הפחד שנשאר מובטלים? החשש להיפרד מבן זוג בגלל הפחד שנשאר עריריים? החורבן על צורותיו השונות יכול להראות מהזוית הזו כמו שטיח מעופף. בבת אחת הוא מנתק אותנו ומזמין אותנו להתחיל מחדש.

טבע הקיום הוא השתנות מתמדת

ההתחלה מחדש חושפת את טבעו האשלייתי של הפחד. הפחד משכנע את השכל שכדאי להישאר, להיאחז בקיים, לא לשנות, וזאת בניגוד מוחלט לטבע של הקיום הנמצא בהשתנות מתמדת. לכן, כדי להיות מוכנים לשעת המשבר שתבוא ויותר מכך, כדי לחיות את החיים בזרימתם, כדאי להתחיל ולתרגל את מה שאני קורא לו 'תודעת הנווד'.

שמתם לב איך כל מעבר דירה מחייב משאית גדולה יותר להובלה? כאשר אנחנו ב'תודעת הנווד' אנחנו נושאים עמנו מעט מטלטלין. מה שקודם נראה כהכרחי ונחוץ – ארונות, ערמות בגדים, ארגזי ספרים, מכשירי חשמל ועוד מאבד מחשיבותו. אנחנו משאירים את הדברים מאחורינו ונעים בקלילות. הנמשל מזמין אותנו 'להתיר נדרים'. הנווד יוצא לנדודים קודם כל בתודעתו. הוא משתחרר מאמונות מוסכמות על טבעו של העולם ועל מה שיעשה אותו מאושר, הוא מתיר נדרים פנימיים ביחסיו עם העולם כדי להתחיל מחדש.

חשוב לשים לב שזו אינה הזמנה לעקור את העץ על שורשיו. בתהליך של חורבן, כמו השריפות ביערות, נשרפים רק החלקים העליונים. השורשים נשארים. הם יונקים מים ממהותנו ומאפשרים כך התחדשות. בניה וצמיחה הם תהליכים איטיים. כמו בטבע וכמו בבניה. מי שבנה בית יודע שאחרי כל שלב יש להמתין. לאחר שיצקנו את היסודות נמתין עד שיתייבש הבטון והעמודים יוכלו לשאת את הרצפה. רק אז ניצוק את הרצפה וכן הלאה.

החורבן מזמין אותנו למות, אבל לא הכל מת. רק הישן ימות. זו הזמנה לחיים. זה יכול להיות ברגע זה ממש כשאתם כועסים על בת הזוג שאמרה כך ואמרה כך. אתם צודקים, בטוח צודקים ויש לכם אלף הוכחות. אבל, האם אתם מוכנים לתת לחלק הזה לנשור כענף מת ולהתחיל מחדש, בלי לקבל אישור שאתם צודקים כדרך לאשר את קיומכם? רק לפגוש את השני ברגע הזה, בלי עבר, חי ומתחדש?

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *