מה קורה כשאנחנו מרגישים אבודים? מה קורה כשאנחנו מנסים למצוא תשובות דרך המחשבות ללא הצלחה? איך אפשר למצוא תשובות חדשות ? כיצד מתרחש שינוי? ד. ויואב יצאו למסע משותף לחיפוש העצמי האבוד ומוצאים תשובות מפתיעות במקום הכי עמוק והכי חשוך.

גופה כבד, ראשה מוטל לאחור וידיה מונחות ברישול, נאנחה דניאלה: "יואב, אני לא מוצאת את עצמי". היא הוסיפה וסיפרה על תחושה מתמשכת שהיא איננה קיימת באמת בעולם, על בדידות, על תחושה של חוסר ערך ועל ריחוק רב מעולמם של 'האנשים הרגילים'.

בדרך כלל אנחנו רגילים לזהות את עצמנו דרך הגוף. את הדמות המשתקפת במראה אנחנו מזהים כ'אני'. אבל אצל דניאלה החוויה של אובדן 'העצמי' היתה כה חזקה, שגם את גופה לא היתה יכולה להרגיש.

מהו העצמי הזה? השאלה שהתעוררה בי בעקבות המפגש עם דניאלה עוררה בי חוסר שקט. האם העצמי הזה הוא אשלייה? האם אנחנו תודעה אחת כפי שמלמדים כמה מגדולי המורים הרוחניים?

נזכרתי שלפעמים אני חווה את 'עצמי' כמשהו חסר צורה המתבונן באדם עם גוף ונפש שאותו אני מכנה 'אני'. ברגעים האלו גם אני לא מוצא את 'עצמי'. אבל מי הוא אותו 'אני' שלא מוצא את 'עצמי'? התבלבלתי לגמרי…

הניסיון למצוא תשובה באמצעות המחשבה מוביל לזרם בלתי פוסק של מחשבות. אחרי כל מחשבה מגיעה מחשבה אחרת. אחרי כל ספק, שלכאורה הוסר, מופיע עוד ספק. אבל, המחשבה לא מוותרת. מטבעה היא יהירה מאוד, בטוחה שבכוחה למצוא תשובה לכל דבר. למעשה זהו אחד מתפקידיה – להעניק לנו תחושה של בטחון. לתת לנו את ההרגשה שאנו מבינים את 'מפת העולם' הזה ומכאן שאנחנו גם יכולים לנווט את חיינו כרצוננו.

אני מכיר אותה, את המחשבה הזו. מכיר אותה בעצמי ופוגש אותה אצל האנשים הבאים אלי. בכל פעם שהם מנסים לקבל תשובה לקונפליקט בחייהם באמצעות המחשבה בלבד, התשובות נשמעות כמו כדורי מזל הלכודים במיכל פלסטיק שקוף. פעם מקישים בדופן אחת של המיכל, פעם בדופן השניה ואין מוצא. מיכל הפלסטיק הוא תבניות המחשבה שהתרגלנו לחשוב בהן, הסיפורים שאנו רגילים לספר והפכו להיות לדפנות המיכל. הדפנות שקופות ונדמה לנו שאינן קיימות, אבל הן לא מאפשרות למחשבות שלנו לצאת החוצה, מעבר לדפנות.

מה כן יכול לאפשר לנו לצאת החוצה?

"דניאלה. אין לי מושג מה זה העצמי הזה שאת לא מוצאת. לו היו לך צבעים לצייר את החויה, איך זה היה נראה?"

"אני רואה בור באדמה, צר וארוך, בעומק חמש מאות מטר. אני יושבת בתחתית ואף אחד לא יודע שאני שם"

"חמש מאות מטר, זה נורא עמוק. האם אני יכול להצטרף אליך לשם?" .

בדימיוני אני משתלשל בחבל סנפלינג ארוך, עמוק לבטן האדמה. ככל שאני יורד, מתרחק והולך הפתח הצר. במעמקים הכל שחור. הפתח שדרכו חדר האור הופך להיות מעלי לנקודה זעירה, כמו כוכב בודד ברקיע אין סופי.

דניאלה מרשה לי להתיישב לידה בתחתית הבור. עלטה כבידה. כל כך כבידה שלא רואים את קירות הבור. לא רואים את הגוף שאותו אנו מזהים כעצמנו. למעשה לא רואים דבר. נשארת רק החוויה שלי כמתבונן. אבל המתבונן הזה איננו נפרד מהאובייקטים שהוא מסתכל עליהם. הוא ההתבוננות עצמה. אין קירות לבור, אין גבולות בכלל. אין מה שמפריד ביני לעולם וביני לבין דניאלה. בשבילי, זו חוויה של התרחבות שבה העולם כולו הוא אחד, בלתי נפרד. הוא אני וגם אינו אני. הוא רחב ללא גבולות. ללא גוף.

ירדתי עם דניאלה לבטן האדמה לחפש את עצמי והעצמי נעלם. דניאלה חווה צמצום, פחד, קור ואני חווה שחרור ושמחה גדולה. האם זה מתאים לשתף אותה בחוויה שלי? האם היא לא תרגיש עוד יותר לבד בתוך הבור שלה?

אני מחליט לשתף. הכל, כך אני מאמין, נמצא בתוך כל אחד מאיתנו. אלא שאנחנו מעדיפים לחלק את העולם לשלי ולשל אחרים. לפעמים אלו למשל תכונות שאני מאמין שיש אצל אחרים בלבד, 'טובות' או 'רעות'. כשדניאלה רואה שהכל שחור, היא מאמינה שהאור נמצא רק אצל האנשים למעלה, הרחק הרחק, לא אצלה. אם אהיה איתה רק בשחור הרי אני נמצא מחסיר ממנה את האור. אני מונע ממנה את התזכורת למה שנמצא בתוכה עמוק עמוק, אולי חמש מאות מטר עומק…

"גם אני מרגישה שאין גוף" אומרת דניאלה "אבל אני עדיין לא מוצאת את עצמי. זה מפחיד וקר לי".

"דניאלה, אין לי מושג מה זה העצמי הזה ואיפה הוא, אבל אנחנו יכולים להיות כאן ביחד, להתכסות בשמיכה שלא יהיה קר, להחזיק ידיים ולבהות ביחד אל תוך החשיכה, לראות מה קורה".

איך מתרחש שינוי?

פעמים רבות כשאנחנו נמצאים עמוק בתוך הסיפור שלנו איננו יכולים לראות דבר מלבד מה שהסיפור מכתיב. אם הסיפור הוא למשל, שהעולם הוא מקום מסוכן, שבו האנשים מנסים לפגוע לנצל ולרמות זה את זה, אופן הראייה שלנו יהיה דרך משקפי החשדנות ואי האמון. באורח מצער הסיפור הזה יכתיב עלילה שתגשים את אי האמון שלנו.

הסיפורים שלנו מוכתבים מקדמת דנא על ידי חוויות שעברנו, לפעמים על ידי חוויות שעברו אבות אבותינו. לכן, אחת הדרכים הטובות ביותר לאפשר שינוי, היא דרך החוויה.

לדניאלה ולי לא היה מושג מה הולך לקרות, אבל החוויה היתה שונה. במקום לחוות את השונות, הריחוק והבדידות, חווינו יחד, דניאלה ואני, שהמסע שלנו הוא מסע משותף. אנחנו בני אדם קטנים מול השאלות הענקיות של הקיום. כשאנחנו לבד הן רובצות עלינו כמו מאות מטרים של סלעים ואדמה מעל ראשנו. כשאנחנו ביחד, בחיבור אנושי, יכול להתרחש הקסם של הגילוי.

מדובר ממש בקסם. ימימה קוראת לזה 'התרחשות'. השינוי מתרחש בנסתר. חשבו על הזרע הנובט בחשכת האדמה כשעל פני האדמה לא נראה שום שינוי. חשבו על הרים, ימים ויבשות שלמות המשנות צורה בלי שהשינוי ייראה לעין. כדי לקבל תשובות חדשות, כדי שיתרחש שינוי בסיפור שלנו, אנחנו צריכים מצד אחד לזרוע את הזרע בשדה האנושי שלנו ובו זמנית גם להניח לו. להמתין. כמו שימימה אומרת 'ממתין להבנתו'.

הניסיון למצוא את התשובות דרך המחשבה משול לחפירה בתוך האדמה שבה טמנו את הזרע. אם נחפור כל יום באדמה, לא נאפשר לזרע לנבוט בחשיכה לה הוא זקוק. הזרע שהתחיל לנבוט ייחשף מהר מידי לאור ולרוח ועלול למות.

ישבנו והמתנו בשתיקה. יד ביד. השתיקה, כמו חשכת האדמה, מאפשרת לדברים לנבוט. בתוך החשיכה הזו הפך המגע של יד ביד, של חום בחום, של דופק בדופק למרכז העולם. הגוף נעלם, הקירות המגבילים נעלמו ובתוך עולם גדול ורחב נחה לה יד אחת. לא יכולנו לדעת האם זו היד שלי או של האחר. זו היתה יד אחת חמה ופועמת ממש כמו לב. לב פועם עמוק בבטן האדמה. לא לב 'שלי' לא לב 'שלה' אלא לב אחד הנמצא מתחת לכל הסיפורים, מתחת לכל התופעות, מתחת לכל העומסים. הבור השחור הפך לרחם ענקי ובתוכו פועם לב חי, נותן חיים.

לב העולם

ראמנה מהרשי, אחד מגדולי המורים הרוחניים במאה ה-20, מדבר על קיומו של 'האחד' כדבר הממשי היחידי הקיים בעולמנו. לדבריו, שם אחר ל'אחד' זה 'הלב'. שם, בלב, כך חווה ראמנה, יושב ה'אני'. בצד ימין של החזה אם אתם רוצים לדעת. אבל האם הידע הזה, שיאוחסן באחת ממגירות המחשבה בראש, יחבר אתכם ללב?

באחת הפגישות שלה לימדה ימימה דרך אחת מתלמידותיה: "…. היא נמצאת מחפשת דרך מחשבתה דברים והנתיב הנכון איננו. ועל כן, אין תשובה ממהות לשמחתה האמיתית. אין לה תשובה מתוך התרחקות מליבה". כמו ראמנה גם ימימה מורה לנו שהמהות נמצאת בלב. חיפוש תשובות והשינוי עצמו יכולים להתרחש רק 'מבעד ללב' וב'הסכמת הלב'.

במפגש עם דניאלה גילינו שהלב יכול להמצא לעיתים דווקא במקום הכי חשוך, הכי עמוק. הוא יכול להמצא אם יש מוכנות למפגש אנושי חם שמרשה לדברים להגלות לפנינו כבראשית.

קצת לפני שהסתיים המפגש בינינו, לפני שיצאנו חזרה ל'עולם', הופיעה בחלון ציפור שיר. רעש מנועי המכוניות, הצפירות, קולות העיר, הכל נעלם כששירתה נשמעה כשירת הציפור הראשונה. כבבראשית.

בלי פחד, בלי ציניות, עם הרבה תום ועם לב פתוח.

הכתבה פורסמה בינואר 2009 באתר מהות החיים

 

שתפו בפייסבוק
צייצו
שילחו במייל
שתפו בווסטאפ
הדפסה
אהבתם? הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו עדכונים. אני שולח ניוזלטר מידי כמה חדשים בלבד....

בואו נדבר

נוכל לברר בשיחה קצרה מה אתם צריכים ומה מתאים לכם.  

התקשרו אלי, כתבו ווטסאפ או מלאו את הפרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!

בואו נדבר

בכמה דקות שיחה נברר מה אתם רוצים ונוכל להתאים את האתר לצרכיכם.

צלצלו אלי, כתבו ווטסאפ או מלאו את הפרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!