שיפוט מהיר

הרחק מן המחסומים, החומות ומעברי הגבול החשדניים, תחת סככת צל, לא הרחק מיריחו, נפגשים במשך יומיים ערבים משכם ורמאללה עם יהודים מתל אביב וירושלים. אף אחד לא צריך כאן היתרים. על המזרונים יושבים גברים ונשים שבאו לסדנת "תקשורת לא אלימה" ולומדים, שמעבר לגבולות התודעה הקולקטיבית ישנם לבבות אנושיים שצרכיהם משותפים: חום, אהבה ובטחון.

מולי, בקצה השני של המעגל יושב גבר ועל חזהו פתקית עם השם 'אריאל'. הוא מוצא חן בעיני האיש הזה. יש בו רכות נדירה וחיוך טוב מלא השלמה. אנחנו מביטים זה בזה ומחליפים חיוכים של הכרה הדדית. "אתה דומה כל כך לבחור אחד שאני מכיר ושמו אלכס" אני אומר לו בהפסקה "כאילו הייתם תאומים זהים, אבל בכל זאת משהו באנרגיה שלך כל כך שונה ממנו". 

"אתה לא הראשון שמספר לי עליו" הוא משיב "יהיה מעניין לפגוש אותו". הסדנה נמשכת, ובינינו רק שתיקות חמות של הכרת תודה משני צידי המעגל. ובסוף הסדנה, רגע לפני הפרידה הנרגשת, אני מתיישב לידו ואומר: "ספר לי קצת על עצמך אריאל, יש לך ילדים?". "די, אתה צוחק עלי" הוא משיב "אתה הרי מכיר אותם היטב". רגע של טלטלה בתוך המוח. שתי האונות עובדות במרץ ומנסות ליישב סתירות לא מובנות. "איך יכול להיות שאני מכיר אותם?".

"אני אלכס!" הוא משיב "אלכס מרמת-גן שאתה מכיר".

"איך יכול להיות?" אני חוזר וממלמל בתדהמה, מנסה עדיין לשמור את תמונת המציאות שלי שלמה: "כתוב לך על הפתק אריאל, ואתה גם כל כך שונה ממנו ".

"החלטתי לעברת את השם, במקום אלכס לאריאל. וחוץ מזה" הוא מוסיף, "הייתי בטוח שאתה מכיר אותי ואנחנו משתעשעים כאילו שלא. אז שיתפתי איתך פעולה….".

באותו הרגע הרגשתי כמו אדם שקיבל מכה בראש וראייתו מטושטשת. תסריטאי הוליוודי היה מקרין ברגע זה על המסך שתי תמונות נפרדות, אחת מכל עין, שבמשך כמה שניות מנסות להתלכד לכדי תמונה אחת. במשך כמה שניות עוד סירבתי להאמין שהאיש החם הזה, שקורא לעצמו אריאל, הוא אלכס, המתנשא והמרוחק, שאני מכיר.

כשהתלכדו התמונות, שמתי לב איך במהירות חיפש מוחי את מה שהוא מכיר מאלכס באריאל. הנה אני באמת יכול לזהות בו את התכונות הישנות, אמרתי לעצמי.

שינוי הראייה

המפגש עם אריאל לימד אותי, יותר מכל לימוד תאורטי, על האופן שבו אנחנו מסתכלים על סביבתנו. החלפת השם בלבד, הפגישה אותי עם אדם אחר לכאורה. אבל האמת היא, שלא האדם שמולי השתנה, אלא הראייה שלי השתנתה. המורה הרוחנית ימימה אביטל אומרת שמה שמשתנה בתהליך התיקון זו הראייה. אם קודם הראייה שלנו ממוקדת במה שחסר ופגום באחר, בראייה החדשה שאנחנו מאמצים לעצמנו, אנחנו מסתכלים על האחר 'מבעד לטוב'.  בקצה אחר של העולם הגדיר זאת יפה  מורה האי-שניות ההודי ניסרגדתה מהאראג': "שינוי נקודת המבט, לזה אני קורא אהבה".

בשיכבת העומק של מוחנו נמצא מוח הישרדותי, שריד לימים שבהם שיפוט מהיר קבע אם נשאר בחיים או לא. אבותינו, כשפגשו בעבי הג'ונגל נמר, שפוער מלתעותיו, היו צריכים להחליט מהר האם זה חתלתול נאה, שאפשר להביא הביתה כחיית מחמד או שמא זה טורף מסוכן ורצוי שיישאו רגליהם ויברחו כל עוד רוחם בהם. לו היו עוצרים לרגע ומהרהרים "האם ייתכן שאני שופט את היצור הנאה הזה לחומרה וחוסם קשר אמיתי בינינו", היה ההרהור יכול להסתיים בתוך פיו של הנמר.

החלק ההישרדותי הציל את אבותינו בעבר והציל גם אותנו כילדים חסרי ישע. כיום, בהיותנו בוגרים, אנחנו מוזמנים לראות כיצד הוא מצמצם את הראייה, סוגר את הלב ואפילו מטעה. לולא נפקחו עיני לראות את אלכס באמת, הייתי ממשיך לדבוק בפסק הדין שניתן לפני זמן רב בבית המשפט לשיפוט מהיר שבתוכי.

הדרך לשינוי הראייה עוברת לפיכך קודם כל בהסכמה להכיר ולזהות בתוכנו את השופט הפנימי ואת היתרונות שאנחנו מפיקים לכאורה מקיומו. "איך אתה פונה לאחרים" שואלת ימימה "האם אתה מחפש קודם אצלם את מה שחסר להם, ממה שחסר לך… האם אתה ממהר גם למצוא אצלם חלקים חסרים, כדי למהר להתנגד, לדחות, להשתמש בביקורתיות יתרה, לדחות אחרים, כדי למצוא עצמך מחוזק? כשכועס, דוחה, חוסם, אתה כביכול מתחזק. הלימוד, מנקה אשליה זו של התחזקות".

אם נכיר בכך שגלימת השופט השחורה, נותנת לנו כח אשלייתי בלבד ולמעשה מכסה את עינינו וחוסמת אותנו עצמנו, נוכל אולי להתחיל ולהסתכל ישירות בעיניו של האחר: ללא שיפוט ומבעד לטוב.

מומלץ לצפות בסרטון המצורף. איפה שתמונות יכולות לגעת יותר מן המילים:

 

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *