ריפסימה היפה

שנת 290 לספירה, ריפְסימָה ושלושים וחמש חברותיה הנזירות הבתולות נמלטו מהקיסר הרומי דיוקלטיאנוס רודף הנוצרים. הן ברחו מזרחה, לאררט, לארץ הארמנים. על חזן, מתחת למלבושים חומים עבים, הן עונדות את צלב העץ. אולי אפילו עברו בדיוק כאן, איפה שאני הולך, מסתתרות ביער, ישנות על גדת הנהר, הרחק ממקומות ישוב, הרחק מהחיילים הרומיים.

ריפסימה היפה היתה יפה מידי. יופיה היה כה עז עד ששמעו הגיע לאוזני הקיסר והוא ביקש לראותה. שלח הקיסר שליחים והורה לריפסימה להתייצב למחרת בחצרו. סירוב לקיסר דינו מוות לה ולחברותיה הבתולות. מיד כשהלכו השליחים כינסה ריפסימה את כל חברותיה וסיפרה להן. עם רדת ליל, אספו הנשים האומללות את חפציהן הדלים ונמלטו על נפשן מרומא.

אור השחר מפציע מבעד לאדים העולים מן הנהר. ריפסימה מתגלה בפני על שפת המים. קרן אור חודרת בין ענפי העצים, ונחה על פנייה. היא מתעוררת, משילה מעליה את השק הגס שהתכסתה בו, מתמתחת, ומתרוממת באיטיות מהאדמה הקשה. כמה מחברותיה עדיין ישנות, כמה כבר רוחצות את שערן על גדת הנהר, שוטפות את פניהן במים הקפואים. ריפסימה מתבוננת שקטה ופתאום, אחרי שבועות ארוכים של בריחה דרך יערות ובדרכים צדדיות, עיניה נפקחות והיא רואה יופי בכל: ציפור קטנה כחולה מקפצת בין הענפים,  הכתום והצהוב העז של העלים המעורבב בירוק, ים של צמרות סתוויות גולש בין הצוקים הזקופים אל הנהר. אימת הרומאים והעתיד הלא ידוע נשכחים ונשטפים בצבעי הסתיו. היא נזכרת בילדותה, החפה מכל דאגה, על גדות נהר הטיבֶרִיס. היא נזכרת בשמחה התמה המתפרצת בחזה כשהייתה רצה לאורך הנהר ומנפנפת בידיה לסירות הסוחרים השטות בנהר אל הים.

ריפסימה פורמת את שערה השחור הכבד והארוך והוא נופל כמפל עד למתניה. היא מברישה אותו באיטיות חולמנית של בוקר, בתנועות מיומנות. כבר ימים רבים שהסתירה אותו בבדים מרופטים שלא ייחשף לעיני הגברים, שיופיה היה מעביר אותם על דעתם. בעינייה הירוקות יש ברק של שמחה רווית שמש ומים.

אישה יושבת ליד הנהר בשנת 290 לספירה, השמש כבר עלתה למרום, האדים נמוגו ובאויר יש את הריח החם של הרקבובית החמה של עלי השלכת וריחו הקריר של הנהר וכל תא ותא בגוף מתענג על קרניים חמות ומלטפות. חַלַקוֹת עור לבנות נחשפות אל השמש. נשים טובלות בנהר. קולות צחוק. רגע של חיים. ברגע הזה של החיים יש רק חיים. זה רק משום שאני עומד לי מהצד, מסתתר בין העצים, במרחק מאות שנים מריפסימה, שברגע הזה יש גם את ריחו של המוות.

ריפסימה עומדת ליד המים, מביטה לאחור ובתנופת כתף אחת, בהַסיבָה לימין היא מנופפת את המפל השחור שעל ראשה, תופסת אותו בידיה, ובונה ממנו מגדל על ראשה.

איך אפשר שלא להתאהב בה בריפסימה. כמו דיוקלטיאנוס קיסר האמפריה הרומית, כמו טירידאטס השלישי, מלכה של ארמניה, שבעוד כמה חדשים יתאהב בָה ויחשוק בה שתהיה לו לאישה. היא חושבת שהיא הולכת למקום מבטחים עם חברותיה אבל עוד כמה חדשים היא תעמוד בבירתה של ארמניה מול עריץ אחר, שאינו מאמין ביֵשוּע שלה.

תמונתה של ריפסימה מתפוגגת מול עיני. אני רואה אותה עכשיו לאחר מסע ארוך ומפרך שארך כמה חדשים. היא הצליחה לברוח עם חברותיה מזרועו הארוכה של הקיסר האיום דיוקלטיאנוס, אך אויה אויה, השמועות על יופיה עשו את דרכן עד לארץ האררט. דיוקלטיאנוס שנטרפה עליו דעתו מבריחתה של היפה בנשים, שלח מכתב לטריאדטס מלכה של ארמניה ודרש ממנו שיחזיר אותה אליו ואם לא שיקח לפחות את הסוררת לעצמו.

מיהי אותה אישה שהקיסר הגדול יצא משלוותו בגללה, מהרהר המלך טיריאדס. כשהביאוה אליו הייתה לבושה בבגדיה הבלויים מהמסע, פנייה חרוכות מן השמש בדרכים ביום ומן הקור בלילות. שיערה אסוף בבלויים והיא לבושה כגבר. ציוה המלך לפתח את מחלפות ראשה, להבריש את שערה, למשוח גופה בשמן ורדים, להבליט עינייה הירוקות בקו שחור דק ובכוחל, להלבישה מחלצות נאות, לקשטה בעדיי זהב.

ריפסימה חשבה שמסרה את כולה לישוע, אך הנה אני רואה אותה עכשיו כורעת ברך לפני המלך, עיניה נעוצות בכפות רגליו הלבנות התחובות בתוך סנדלי עור מעוטרים בזהב. על פרקי האגודלים המבצבצים מסנדליו, אניצי שערות חומות קטנות.

מביט המלך בשער השחור שהוברש היטב, בצואר הדק והמוארך, בעיניים הבורקות, לרגע נעצר ואחר כך מתקרב בשני צעדים מהירים.

'את האישה הזו לא אחזיר לקיסר', חושב המלך לעצמו, 'שלי תהיה'.

בכף יד קרה, מעוטרת בטבעות זהב משובצות באבנים יקרות, הוא אוחז בסנטרה של ריפסימה, המרימה את ראשה כלפי מעלה, אל אדונה.

'הביטי בעיני. אל תחששי אישה. אתן לך את חצי המלכות וגם חברותייך ישוכנו בארמון, אם רק תסכימי להיות לי לאישה. האם תסכימי?'

המילים היוצאות מפיו של המלך מושלכות על חומותייה של ריפסימה כמו אבני קלע המושלכים מבליסטרה. כל גופה הולם מפחד. ידה נשלחת לאחוז בצלב העץ שמתחת לבגדייה. היא מרכינה ראש בהכנעה ושפתייה ממלמלות תפילה למריה הקדושה, מתחננות על נפשה.

המלך שולח שוב את ידו והפעם מרים את סנטרה בתנועה גסה. המלך שאינו רגיל להמתין לתשובה מסנן שוב מבין שפתיו:

'עני אישה. המלך רוצה שתהיי לו לאישה. האם תנשאי לו?'

סנטרה תחוב בכף ידו של המלך. אצבעותיו מתהדקות על לסתותייה. עינייה בוהות באימה בפניו של המלך. עכשיו כבר אין יותר לאן לברוח מקללת היופי וכשמשחרר המלך את אחיזתו, עולות ובאות המילים חורצות הגורל ויוצאות מפיה של ריפסימה חלשות אך ברורות:

'לא אוכל להֵעָנוֹת למלך, סלח לי. אני וכל חברותי הבתולות מאורסות לישוע הנוצרי'.

רפסימה מרכינה ראש וממתינה לגורלה. מסביב דממה. אף אחד מאנשי חצרו של המלך אינו מעיז לזוז שמא תאחז בו גם חמתו של המלך. מילות הסירוב נזרקו לחלל והן עושות עתה את דרכן אל  ליבו של המלך.

בליבו של המלך יש חדר אחד נסתר שאין איש מכיר ובחדר כלוב ובתוכו ציפור. כל יום מאכיל המלך את הציפור שלו בזרעונים וממלא כוסה במים. ואף שאוהבה המלך, אין הוא יכול לשחררה, שהרי אם תלך מעימו, תבוא הבדידות במקומה ותתגורר בליבו. מילה אחרי מילה, כל מילה וכל אות בנפרד, נכנסות המילים אל החדר. והציפור שבכלוב, כשהיא שומעת את המילים, הרי היא מכה בכנפיה ועפה מצד לצד ומתנגשת בסורגים עד שלפתע יוצאת מגרונה צווחה, שאין יודעים אם היא צווחת הציפור או צווחת המלך, והיא נופלת על רצפת הכלוב ומתה.

כשמתה הציפור, רועדים כל חדרי הלב. וזעם איום ונורא, כמו רעם ההולך ומתגלגל מרחוק, עולה מליבו של המלך ומרעיד את כל גופו. עיניו של טירידאטס  מאדימות מדם, אך הוא אינו זז. רק בקצה השפה התחתונה בואכה הסנטר יש רעד, שאסור שיֵרָאֵה, שהרי מלך הוא.

ריפסימה הרגה למלך את הציפור ולכן דינה מוות. מוות גם לכל חברותיה. בשנת 290 לספירה העלה טירידאטֵס על המוקד את ריפסימה ואת שלושים וחמש חברותיה. כולן נשרפו חיים. שיראו וייראו – מוות לנשים שאומרות 'לא', מוות לכל הנשים שהורגות את הציפורים בלב הגברים.

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *