קבלה עצמית

לעיתים קרובות אנו נוטים להבין באופן מוטעה את הקבלה העצמית כקבלה פאסיבית של הדברים כפי שהם. זה כמו היינו אומרים לעצמנו ולעולם: 'זה מה שיש ואין מה לעשות'. איך אפשר באמת לקבל את עצמנו בדרך שתוביל אותנו להתפתחות ולשמחה? על כך בסיפור הטיפול הבא.

זה כבר הדייט השלישי החודש. שוב היא עומדת שעות מול המראה. מחליפה לבוש, משנה תסרוקת, שמה עגילים ומורידה עגילים.  פעם מבליטה את קו השפתיים בליפסטיק אדום צועק ופעם מורידה ומשנה לורדרד ביישני ."אני חייבת לשתוק הפעם " היא חושבת לעצמה "אסור שאצא טיפשה כמו בפעם הקודמת". 

כשפגשתי את לירון בפעם הראשונה, ראיתי אישה מטופחת. כתפיה היו כפופות מעט לפנים, כאילו היתה מסוככת על לב פגיע. אגן הירכיים שלה נראה רחב ויציב אך רגליה נגעו לא נגעו באדמה, כמו היתה מהססת ומתנצלת על כניסתה לחדר.

"בכל פעם שאני צריכה לפגוש מישהו אני נכנסת לחרדה" סיפרה.  "הייתי כבר בכמה סדנאות ואני יודעת שאני פשוט צריכה לקבל את עצמי. אם אוהב את עצמי כמו שאני, אוכל לפגוש אחרים בלי חשש. אבל, אף שאני עומדת מול הראי ואומרת לעצמי 'אני אוהבת אותך', 'את האדם הכי יפה והכי ראוי בעולם', זה לא עובד. כשמגיע המפגש, אני מתכווצת. אני כל הזמן עסוקה במה שיחשבו עלי. אני בטוחה שאין לי מה לתת. אני מנסה שוב ושוב להתאים את עצמי לציפיות הלא ידועות, של אדם לא ידוע שאפגוש בקרוב."

בשביל לירון ובשביל רבים מאיתנו המושג של 'קבלה עצמית' ואולי אפילו 'אהבה עצמית' רחוק מלהיות מובן. אנחנו יכולים אולי לתפוש בשכלנו את החשיבות של הקבלה העצמית, אבל מתקשים ליישם את ההבנה הזו בחיי היום יום. אנחנו נוטים לעטות על עצמנו מסיכות חברתיות, שיסתירו את החלקים שבעינינו הם 'לא יפים' במיוחד. לעיתים אנחנו מצמצמים את עצמנו, כדי לא לבלוט בחולשתנו ולעיתים אנחנו מבליטים את עצמנו כדי להעלים דמות אחרת שברירית ופגיעה בתוכנו.

נלסון מנדלה, נשיא דרום אפריקה לשעבר, תיאר יפה בנאום ההכתרה שלו את הנטייה האנושית הזו, להסתיר את מי שאנחנו באמת :

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור … אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? … אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו… כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח, אנחנו מעניקים, בלי דעת, רשות לאחרים לעשות כמונו …".

לעיתים קרובות צמצום האישיות הוא כה עמוק עד שאנחנו שוכחים לגמרי, שיש בתוכנו אור. למה זה קורה?

תשובה אחת היא כי למדנו, כילדים חסרי אונים התלויים בהוריהם, שכדי לקבל אהבה או סוג של בטחון, עלינו לספק את משאלותיהם. הילד הבוכה ייענה לנזיפות של אביו "תפסיק לבכות" ויגדל להיות 'גבר'. הילדה שאהבה לקפוץ, להשתולל, וללכלך את בגדיה תלמד להיות 'ילדה טובה', שקטה ומטופחת, כדי לספק את אמה. דרך נפוצה להסתגל למציאות לא אוהדת, כדי להימנע מדחייה, בושה ופגיעה, היתה להפסיק להשמיע את קולנו.

לא לבקש רשות לקיומנו

איך אנחנו יכולים להשיל את המסכות ולקבל את עצמנו כפי שאנחנו באמת?

נלסון מנדלה דיבר על הצמצום העצמי. המורה הרוחנית ימימה אביטל קוראת לפעולה הנפשית הזו "החסרה".

אנחנו מחסירים מעצמנו כשאנחנו ממשיכים להתייחס לסובבים אותנו כמו היו אבא ואמא. כשאנחנו מבקשים רשות להיות מי שאנו ומצטדקים על עצם קיומנו. ראשיתה של הדרך לקבלה עצמית היא בזיהוי הנטייה הזו לצמצום והחסרה עצמית.

צמצום והחסרה הם דימויים כמותיים שמתייחסים לנפח ומרחב. כשלירון נכנסת לחדר ונוגעת לא נוגעת ברגליה באדמה, היא משדרת שאין בכוונתה לתפוס מקום גדול מידי בחלל החדר. כשאנחנו מדברים בקול חלש, נעמדים בפינת החדר, כשאיננו מביעים את רגשותינו האמיתיים, אנחנו תופסים פחות מקום.

אחרי שלירון למדה שהנטייה שלה לצמצום היא אנושית, אוניברסאלית ומשותפת לרבים, היא החלה ללמוד כיצד ליצור לעצמה מקום. יצירת מקום משולה לשכירות דירה ובעלות על דירה. בעולם הזה איננו דיירים בשכירות של אף אחד. קיומנו אינו תלוי באף אדם. בשורש קיומנו גם איננו שונים מאף אדם. בכולנו אותה אנושיות שמחפשת אהבה ושלום. במילותיו של הבודהה על האדם החכם: איננו פחותים, איננו עליונים ואיננו שווים לאף אדם. אנחנו יכולים לנוח על מקומנו ולהלך בדרכנו האישית והמיוחדת, בלי הסתרה ובלי בקשת רשות לקיומנו.

ההתרחבות כלפי העולם היא ציר אחד של הקבלה העצמית. הציר השני הוא ההתרחבות כלפי פנים. לרוע המזל, הפנמנו את קולות הביקורת מילדותנו. חלקים שלמים בתוכנו אנחנו דוחים. הדחייה היא הפעולה ההפוכה לקבלה. לעיתים נגלה את הדחייה בנטייה שלנו לשפוט ולבקר אחרים ולעיתים בנטייה לשפוט את עצמנו. לכן, בבואנו 'לעבוד' על הקבלה העצמית שלנו, כדאי שנבדוק את הנטייה שלנו לדחות. אם אנחנו שופטים ומבקרים אחרים נגלה קרוב לודאי שאנחנו עושים את אותה פעולה כלפי עצמנו. תחילתה של הקבלה תהיה במקרה זה עצירת הדחייה.

זה מה שיש…

 

לעיתים קרובות אנו נוטים להבין באופן מוטעה את הקבלה העצמית כקבלה פאסיבית של הדברים כפי שהם. זה כמו היינו אומרים לעצמנו ולעולם: 'זה מה שיש ואין מה לעשות'.

אך אופן כזה של קבלה עצמית עשוי להנציח את ההסתרה והצמצום העצמי. המשמעות של קבלה עצמית היא החזרת חלקים מעצמנו אל תוך שדה האור של ההכרה. איננו דוחים  יותר חלקים, איננו מסתירים אותם מעצמנו ומאחרים. כשהחלקים נמצאים באור,  יש לנו בחירה איפה לשים את  משקלנו: במה שמחליש או  במה שמחזק ותורם לאיזון ולשמחה שלנו.

בפגישות הבאות הסתכלתי עם לירון בתמונות מגיל הנעורים. דרך התמונות האלו נזכרה לירון באפשרות אחרת. מתוך האומץ להתנסות ולחוות אפשרויות נשכחות,  למדה לירון שבתוכה יש חלקים אחרים חיים, פראיים, מלאי תשוקה וגם חלקים עדינים ורגישים. היא נזכרה שלא תמיד היתה עסוקה בלרצות אחרים, בלהציג דמות מזוייפת שתזכה אותה לכאורה בכמה נקודות בדייטים. בצעדים קטנים, אך משמעותיים, היא החלה להרשות לעצמה לבטא את החלקים שהוסתרו. היא העזה להתנסות בבגדים מרושלים יותר, צבעוניים יותר. בפגישה אחת הגיעה עם שיער פרוע אחרי ריצה ראשונה מזה שנים בחוף הים. מתוך תשומת לב חדשה לגופה, השתנה אפילו משהו בהליכתה וכתפיה כמו הזדקפו. השינוי החיצוני שיקף שינוי פנימי: לירון החלה להקשיב יותר לקול הפנימי שלה ולכבד את קיומה האישי והמיוחד. היא יצרה לעצמה מקום בעולם.

 

 

מעוניינים בטיפול אישי? 

 

 ניתן ליצור איתי קשר ישיר ואף לקבוע איתי פגישת הכרות לבדיקת האפשרות של טיפול אישי בפסיכותרפיה גופנית. הטיפולים מתקייימים באזור ירושלים, צור הדסה ותל-אביב. קראו כאן : כל המידע על שיטת הטיפול, הגישה  שלי לטיפול ועוד.


הדפסה הדפסה

תגובה אחת בנושא קבלה עצמית

  1. מאת ענת‏:

    שלום
    אשמח לקבל מידע בנוגע לסדנאות הקרובות שלך או מפגשים שאתה מקיים.
    תודה רבה
    ענת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *