עכשיו מעונן – על החיים בטבע

מה אנחנו יכולים ללמוד מהחיים בטבע? בכתבה הבאה שפורסמה באתר מהות החיים תוכלו לקרוא חוויות אישיות על החיים במרכז מדיטציה בלב שמורת טבע בהרי ספרד ועל הקשר בין ההתנהלות הטבעית והעבודה הרוחנית.

חלום האושר האמריקאי פלש לרצועת החוף בצפון מזרח ספרד. עיר קטנה ושמה סאלו הוקמה סביב רצועת בתי מלון ובמרכזם ההבטחה לאושר: שלם על לילה במלון וקבל כרטיס חינם בפארק דיסנילנד.  סמוך לתחנת האוטובוס בעיר פרובינציאלית סמוכה, בבית קפה מרוקאי בטעם של בית, אתה יכול לשתות קפה מבלי שיפשטו את אפדירמיס התייר שלך. אחר כך  אפשר להשתרך בנחת לתחנת האוטובוס המקומית, מזכרת מתוקה לתחנות האוטובוס, שאתה יכול למצוא רק בעפולה וקרית גת, ומשם, אם יתמזל מזלך לתפוס את האוטובוס היחיד הנוסע, פעם ביום, אל מחוזות של אושר אחר וחיים אחרים.

נסיעה בכבישים המפותלים עם נהג אחד שמכיר את שני הנוסעים הקבועים, תוביל אותך, לאט לאט, בהתנהלות שאינה שמורה לכבישים המהירים, לחיים של פעם, בלב הרי המונסטנט. שם, בעמק אחד, קובה לוקה שמו, אני יושב על האדמה, שעון על גדר גינת הירק האורגנית, מניח את המחשב הנייד שסחבנו במעלה ההרים, על ארגז פלסטיק וכותב. ריח הקומפוסט, הזבובים המטיילים עלי, הרוח בעצי הזית ורחש עצי האורן ביער הסמוך מתוקים יותר מכל מלון. בלילה ידלקו הכוכבים באלפיהם. אין כאן חשמל. בני האדם בערים מייצרים כל כך הרבה רעש ומפיצים כל כך הרבה אור, עד שהלילה, כמו חיה ביישנית ומפוחדת, נסוג אל הפינות המרוחקות בטבע.הרחק מהערים, יכול לבוא אליך הלילה בשקט, לזהור באלפי כוכביו ואתה, אם תהיה שם בשבילו, תוכל לפגוש אותו, ביראה ובעדינות.

המעבר מן החיים בעיר אל החיים בטבע הוא כמו מסע בזמן. הוא מזכיר לך זמנים שבהם לא כבשנו את הירח, לא כבשנו פסגות הרים, לא כבשנו בכלל, היינו 'רק' חלק בלתי נפרד מהעולם הזה. האינדיאנים באמריקה ויתרו בקלות על זכויותיהם בקרקע, כשהגיעו המתיישבים הלבנים והחתימו אותם על פיסות נייר, שהעבירו את הקרקע לבעלותם. הרעיון שהקרקע שייכת להם, נראה לאינדיאנים אבסורדי. אנחנו שייכים לאדמה, לא האדמה שייכת לנו חשבו.

בבוקר, כשאתה מטפס על אחד מעצי השקדים, מכה במקל ענף ענף, ואוסף את מאות השקדים מן האדמה, אין אתה יכול שלא להתפעל מהמזון שאנו אוכלים. מה שעטוף בניילון דק ושקוף שעליו מודבק תג מחיר בסופר זול העירוני, צמח ונבט על ענפי העץ. הענפים ראו ימי שמש וימי רוח, קור ושרב, לילות כוכבים ולילות גשם. שקד שקד אתה אוסף מן האדמה והגוף מתחבר להווית העץ והאדמה, לרוח, לשמש ולמים. אחר כך יגיע גם הזמן להתיישב מתחת לסככת הצל ולשלוף את השקד מקליפתו. שקד אחר שקד. הטבע מכתיב מקצב טבעי. אינך יכול לייצר את השקדים במהירות. עץ השקד יתן את פירותיו בעתו. החקלאי יבחין יום יום בצמיחת העלים, בפריחת הפרחים, בגדילת הפירות וימתין.

ברוחניות, אומרת המורה הרוחנית ימימה, איטיות היא מהירות. אני נזכר איך רבות מהדוגמאות שמביאה ימימה לתהליך הצמיחה והגדילה הרוחנית לקוחות מן הטבע. הבט והכר את החוקיות של הטבע ולמד ממנה על טבע האדם. כאב רב יכול להמנע, אם רק נבין ונקבל את היותנו חלק מהטבע. לצמיחה האנושית, כמו הצמיחה בטבע, אומרת ימימה, יש חוקיות משלה. אינך יכול להאיץ אותה. העבודה הפנימית שאנחנו עושים היא כמו "להנביט הנבטות בשדה ההכרה". וכמו החקלאי הממתין לפרי בעיתו, גם אנחנו מוזמנים להאט ולהמתין להבנותינו. ההבנות הן כמו הפרי על העץ, לא נוכל לרכוש אותן בטרם הבשילו בתוכנו.

יש כאן בית אבן אחד קטן, מעיין וכמה אוהלים. בלילה החל לרדת גשם. הטיפות נשמעות היטב על יריעות האוהל, הרוח הודפת את קירות האוהל ואנחנו, כמו בני האדם, עשרות אלפי שנים על האדמה הזו, נרעדים קלות מאיתני הטבע. חשים בחלופיות ובהשתנות המתמדת.

קירות הבטון של הבתים בערים נוסכים בנו בטחון. אנחנו נאחזים ברהיטים שרכשנו, בכסף שצברנו, בפיסות הנייר שחתמנו עליהם ומבטיחות לנו שהבית הוא שלנו. אבל, הטבע מזכיר לך את המהות האמיתית של הקיום. אי אפשר להיאחז. שמי מלאים בכוכבים, בטרם נכנסנו לאוהל, לא מבטיחים דבר לגבי ההמשך. בעוד שעה, יתכסו השמיים במהירות בעננים וגשם יתחיל לרדת. הניסיון להבטיח שדבר לא ישתנה משול לנסיון לעצור נהר שוצף במורד ההרים או לחילופין לעצור את הזדקנות הגוף. הטבע מלמד אותך שהכל חולף ומשתנה. ימימה קוראת לזה 'המשתנה התמידי' והבודהיזם מכנה זאת 'אניצ'ה'. התנועה וההשתנות הם חוק מספר אחד בטבע הקיום וכשאנחנו מנותקים מן הטבע אנחנו עשויים לשגות באשליה שהתגברנו עליו. למעשה, כשאנחנו מנסים להאחז בבלתי משתנה, נולד הסבל. הציפיה שדברים צריכים להיות כך ולא אחרת, כשהיא פוגשת במציאות המשתנה, מולידה כאב וסבל. לעומת זאת, הקבלה של הדברים המשתנים, כפי שהם, מאפשרת לנו להיות בזרימה עם המתרחש. אתמול, כשהתחלתי לכתוב בגינת הירק, הסתתרתי מפני השמש הקופחת. היום, מאחורי צריף עץ קטן עם כלי העבודה בתוכו, אני מסתתר מפני הרוח המזעיפה עננים אפורים. כל התנגדות למה שיש, מולידה מאבק ומאבק מוליד כאב.

הגשם שירד בלילה מעורר את האדמה לריחות של סתיו. ריח של הפריה. ריח של התחדשות. מסע אחורה בזמן מתגלה בעצם כמסע קדימה בזמן. קדימה וחזרה אל הנתיב הטבעי של דברים. נתיב ההשתנות וההתחדשות. רק להיות ערים ולשאוף מלוא ריאות מן האויר המצטלל היום. ומחר? מי יודע. עכשיו מעונן.

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *