מסע בזמן לעבר הירדן

ביום האחרון לטיול, כביש הערבה, בצד הירדני שלו, נראה שומם לחלוטין. השוטר מנקודת הביקורת הקרובה, שניגש אלינו כדי לעזור, סיפר בחיוך מתנצל שהתנועה כאן היא "ככה, ככה". בטווח ראיה רואים את כביש הערבה הישראלי, מכוניות אצות רצות. אם היה זה עולם ללא גבולות יכולנו פשוט לחצות ולתפוס טרמפ צפונה, הביתה. עכשיו, עלינו להמתין בשמש לכלי התחבורה שיקרה בדרכנו הגורל ולתת אמון: "יהיה בסדר, אין לאן למהר".

לא הרחק מכאן, בצד הירדני של העולם, העניינים מתנהלים עם לוח שעונים שמחוגיו כבדים ואיטיים. אני שם לב, שככל שהמחוגים איטיים יותר, כך גם שקטה יותר הנפש, שמח הלב ומפגש אמיתי מתרחש בין האנשים ובין אדם לעצמו. אין זו רק הווית התייר המטייל, שהשאיר מאחוריו את כל דאגותיו, זו הווית חיים קרובה יותר לקצבו של הטבע שנשתכחה מאיתנו.

הזמן, או ליתר דיוק ה'אין-זמן' או 'לחץ הזמן' נולד מתוך כללי המשחק האכזריים שמודדים אותנו לפי תפוקות וכמויות. בעולם שלנו הגודל בהחלט קובע: עמדת ניהול בכירה, חשבון בנק גדול, רווחים יוצאי דופן, הציון הגבוה ביותר בכיתה וכדאי להיות הכי יפה כדי להצליח, גדולה מהחיים. ברגע שיש לנו מטרה להשיג נולד לו 'לחץ הזמן'. מה שיש עכשיו, זו רק נקודת זינוק, שעדיף להתרחק ממנה במהירות, כדי להגיע, כמה שיותר מהר, אל היעד.

ואדי חסה הוא הואדי האהוב על התרמילאים הישראלים. אפילו נהג אוטובוס הילדים הירדני לא מצליח לפענח את התופעה. כשהוא שרוע על מזרון על אם הדרך, בשעה שהבנות קופצות עם המורה, הוא מוזג את התה שחומם במדורה קטנה ושואל כממתיק סוד: "תגיד לי את האמת. מה יש בואדי הזה שאתם הולכים אותו ברגל. יש מכוניות היום, בשביל מה ברגל? בטח יש שם משהו שאתם לא מספרים". 

הסוד, אגלה לכם, הוא שכשאתה הולך ימים שלמים בטבע, אתה הולך במימד שלזמן השעון אין שליטה עליו. אתה חי ו"מתקיים בזמן עכשוי" במילותיה של ימימה. המציאות היא בכל רגע ורגע ולא בעתיד שתמיד מתרחק מאיתנו. אתי הילסום, שנספתה בשואה, כתבה על כך ביומנה: "בעבר הייתי חיה תמיד בשלב ההכנה, הייתה לי ההרגשה שכל מה שאני עושה בין כך ובין כך אינו הדבר ה'אמיתי', אלא הכנה למשהו אחר, למשהו 'נשגב', משהו אמיתי. אבל מכל זה התנערתי לחלוטין. אני חיה עכשיו, היום, ברגע הזה, במלוא מובן המלה, והחיים שווים שיחיו אותם".

אין לאן להגיע בואדי חסה. אתה הולך יום אחר יום בנווה מדבר ענקי, רוב הזמן בתוך המים ונעצר, כשמצאת מקום נאה לחניית הלילה. אין שעון שיגיד עכשיו צריך לקום ועכשיו צריך לישון. הבדווים לימדו אותנו לדעת את השעה 'בערך' בהרמת כף היד וכיפופה מול השמש. השעון הגדול הוא היום והלילה. כשהשמיים נזרעים כוכבים אנחנו הולכים לישון, כשהאור מפציע בהרים, אנחנו מתעוררים.

הקצב הטבעי חיוני לבריאות הנפשית והרוחנית שלנו. כפי שכתבתי בטור אחר המורה הרוחנית ימימה שמה דגש רב על עניין המהירות הלא טבעית. לתפיסתה, הדור שלנו חסר מנוחה: מבקש להבין מהר, להשתנות מהר ולהשיג עוד ועוד. אבל, המהירות, לא רק שהיא אשלייה, אלא גם מקור למתח וחוסר מנוחה ללב ולנפש. במו ידינו אנחנו גורמים למצב של צפיפות פנימית. גלי המוח, במילותיה של ימימה "מתנגשים בצפיפותם…. המערכת העיצבית עמוסה מעומס. מפזרת ורוטטת, מתרחשת, מתפזרת, במקום להיות נוכחת במקומה".

אל מול מרוץ החיים האכזרי מזמינה אותנו ימימה להביא את הקצב הטבעי חזרה אל תוך החיים. תהליך העבודה הפנימית מתואר למשל כ"להנביט הנבטות בשדה ההכרה". זו מגמה הפוכה לדרך האימון הפופולארית שתובעת הישגים ספורטיביים מהמאומנים. דמיינו שדה שזרעתם בו זרעים ועכשיו אתם ממתינים שהנבטים ינבטו. חישבו על העדינות שבנבטים, על אי הידיעה שכרוכה בתהליך, משום שאיננו יודעים מתי בדיוק הנבטים ינבטו. איננו עומדים עם שעון העצר אלא עם שעון האמונה. לטבע יש חוקיות משלו אומרת ימימה וכך גם לצמיחה האישית יש חוקיות משלה. חוקיות נסתרת שאנחנו צריכים בהכנעה לקבל. לא לחינם נקרא סדר זרעים במשנה גם סדר אמונה.

כשאתה הולך בדרך, כדאי שתשים בתרמילך גם את האמונה וההתמסרות. הירדנים אינם מרשים להכניס מפות לירדן . לעיתים, כשהלכנו במדבר אבדה דרכנו. אך כאשר מתגלה לפניך שביל עיזים רמוס ועקבות אדם או שניים שהילכו בו, אתה בוחר ללכת בו, גם אם אינך בטוח. כמו שאמר אחד המטיילים "איני יודע לאן מוביל השביל אבל אני הולך בו".

המדבר מחייב אותך להמשיך ללכת, המדבר מחייב אותך להיות באמונה ובהתמסרות משום שהוא כל כך הרבה יותר גדול ממך, המדבר מחייב אותך להכנע לחוק הטבע ולהיות נוכח בנוכחות מלאה בזמן העכשוי.

 

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *