מיצוי החיים בשביל הנכון באמת

הכרת הניתן כמתנה כל יום,

זמן לחיים, למצותם בשביל הנכון באמת

 

לפני כמעט שלושה חדשים הבאתי את המשפט 'הכרת הניתן כמתנה כל יום'. היום נוסיף את המשפט שבא אחריו: 'זמן לחיים למצותם בשביל הנכון באמת'.

בימי הקורונה, כשמתרחשים תהליכים נרחבים שמערערים את הבטחון והאמונה במה שיש לנו כיסודות יציבים בחיינו, יכולות, בצד הפחדים, לעלות שאלות קיומיות רחבות יותר. הופעת הקורונה מביאה איתה, כמו כל מה שמכונה משבר, גם הזדמנות. אני יודע שרבים הכותבים שמחפשים משמעות או הזדמנות בקורונה וחלק מהאנשים הכורעים תחת פחדים כלכליים, קיומיים או גם בדידות רואים בכך התעלמות או הכחשה לקושי שלהם. יש מקום לפחדים ויש מקום לקשיים, יש מקום לכל רגש שעולה, כל רגש הוא פרח שצומח על קרקע החיים. מה שאני עומד להציע כאן עולה וצומח גם הוא מקרקע החיים, והוא כמו הרחבת הראייה, לא ביטולם של הארועים הרגשיים, אלא הזכרות בקרקע הגדולה של החיים שממנה צומח הכל ואליה גם חוזר הכל. בזמנים כאלו, ההזכרות בדרך, מסייעת לנו לשאת גם תרמיל כבד על גבנו.

בפעם שעברה כשכתבתי על המשפט 'הכרת הניתן כמתנה כל יום' הדגשתי את הפן של הבנת החיים כמשהו שניתן לנו. במקום להיות בעמדה הנפוצה בחוגים רוחניים מסויימים שלפיה 'אני היוצר של החיים שלי', במשפט הזה, אם הייתי צריך לתרגם אותו, יש אמירה של 'אני המקבלת של החיים שלי'. זה מוריד מהכתפיים שלנו את האחריות הכבדה כל כך שיש בתפישה שאנחנו אחראים לכל מה שקורה בחיים שלנו. זה בעיקר מוריד את משקלו של ה'אני' בכל התפישה שלנו את החיים.

במקום 'אני' שיוצר את החיים והעולם סביבו ואחראי גם להיווצרות הקורונה… יש עולם שלם, מסתורי, שיש בו חוקיות נסתרת, שאנחנו לגמרי חלק ממנו. ומי אם לא הקורונה מלמדת אותנו כמה אנחנו פשוט חלק בלתי נפרד מהעולם ולא מרכז העולם. זו לא עוד אמירה שכולנו ריקמה אנושית אחת, אלא הזמנה להסתכל בסקרנות על מה שמתרחש בחיים שלנו וסביבנו, להסתכל בפליאה, בלי נסיון לכפות על המציאות פרשנויות דמיוניות, אלא להשאר עם הפליאה ואי הידיעה. הפליאה היא מפתח לעושר רב. פליאה מביאה לפליאה. ועוד פליאה מובילה בסוף להודיה.

ימימה אומרת 'כל יום'. כשאנחנו במצב ההכרתי של הכרת הניתן כמתנה, הודיה, אנחנו לא הופכים להיות סבילים. אלא מתחדדת תחושת החיות. זה משמעותו של המשפט השני בעיני. כשזו צורת ההסתכלות כל יום, אז בכל יום יש הזדמנות מחדש למצות את החיים. ניתנה לנו מתנה של חיים והיא ניתנת לנו מתוך הבנה לערכו של הזמן. כל יום מחדש אנחנו מוזמנות להזכר במתנה הזו ולמצות אותה עד תום. מה זה אומר למצות את החיים עד תום?

מיצוי החיים קשור לשביל שאנחנו הולכות בו. נאמר לנו 'בשביל הנכון באמת'. רוצות לדעת מהו השביל הנכון באמת? מהו השביל הנכון ללכת בו בימים אלו של קורונה?

אף אחד לא יוכל להגיד לכן מהו השביל הזה מבחוץ. אין מפה עם שבילים מסומנים. יש הנחיה לפי איזה כללים מוצאים את השביל. באחד השיעורים אמרה לנו ימימה : ותהלכי בדרכך לשלום. כאן היא מדברת על אמת. אלו כמו מקלות ההליכה שיש לנו כשאנחנו ניגשות למסע בדרך. השביל או הדרך, היא קודם כל דרכך. עם ההכרה בניתן כמתנה שי לנו כבר את מצב הרוח המתאים להליכה בדרך. הדרך עכשיו נפתחת בפנינו. עם מיצוי הזמן, אנחנו בתשומת לב לבחור בעיקר ולא בטפל. עם האמירה שזו דרכך, אנחנו נזכרות להכנס פנימה ולא לחפש בחוץ מהי הדרך. זו דרכך. עם הנכון באמת, אנחנו מצויידות בשאלה שצריכה להשאל שוב ושוב, בכל יום מחדש, כל יום כבראשית, האם אני נמצאת בדמיון או באמת? שביל זו התכוונות. האם אני הולכת כשההתכוונות שלי היא ללכת עם האמת? האם אני מתבוננת על החיים שלי מתוך תפישות וציורים דמיוניים של איך דברים אמורים להיות או שאני פוגשת את עצמי ואת האחרים כפי שאנחנו באמת? מפגש עם האמת יכול להיות מפחיד. זה לא סתם שאנחנו מסתירות מעצמנו ומהאחרים דברים רבים כל כך, אבל הליכה בשביל האת מובילה למיצוי החיים. כי כמו שימימה אומרת : רק האמת מביאה לשמחה.

 

 

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *