האם טבע לב האדם טוב או רע מנעוריו? פסיכולוגיה, בודהיזם וחשיבה הכרתית

בסרט "בייביס" שיצא לאחרונה לאקרנים, מצולמים תינוקים ותינוקות במקומות שונים בעולם, החל מרגע לידתם ועד שלב העמידה על רגליהם. בין אם זה תינוק שחום עור הזוחל עירום על אדמת הסוואנה באפריקה ובין אם זו תינוקת מונגולית או אמריקאית, משך את תשומת ליבי מה שארע בשולי הצילומים: כששמו לב האחים, לעיתים גדולים רק בשנה מהתינוקות, שההורים אינם בסביבה, החלו להציק להם. מכות קלות, דחיפות, דקירות, הכל הולך, עד שהתינוק מתחיל לבכות ולזעוק. או אז מתיישב האח הגדול ומשחק בשקט עם עצמו. שלוות מלאכים נסוכה על פניו, לא פגשתם צדיק גדול ממנו מעולם…

האם זהו הטבע האנושי? פרויד, לקראת סוף ימיו, הגיע למסקנה, במאמרו "תרבות ללא נחת", שטבע לב האדם רע מנעוריו: "הרעיון בבסיס הציווי 'ואהבת לרעך כמוך' " הוא אומר "מוצדק רק בזכות העובדה שאין דבר המנוגד יותר ממנו לטבע האדם".

האם צדק פרויד? ההתבוננות סביבנו מגלה מלחמות ומאבקים שלכאורה טבועים בכולנו. אנו מוצאים קנאה, שנאה, שיפוטיות ודחייה בכל מערכות היחסים: בין שכנים, בין בני זוג, בין תרבויות ובין העמים.

אבל, "הפסיכולוגיה המערבית" טוען ג'ק קורנפילד, פסיכולוג ומורה בודהיזם מהמובילים במערב, "מתמקדת בעיקר בצד האפל של טבע האדם". "מטרתה העיקרית של הפסיכולוגיה הבודהיסטית היא לעזור לנו להציץ אל מתחת לשריון שעטינו ולחשוף את הטוב הטבעי שלנו, הקרוי גם טבע הבודהא שלנו".

הגישה הזו עומדת גם בבסיסה של שיטת "החשיבה ההכרתית" שפיתחה ימימה אביטל. המושג הבסיסי ומטרת כל עבודת התיקון כולה אצל ימימה הוא "המהות הטובה". איננו מחפשים את שורשי הרוע בחיינו אלא מתקרבים ונזכרים בטבע האמיתי שלנו, קרי "המהות הטובה". לפי ימימה, המצב הטבעי שלנו הוא לא דחפים יצריים אלימים, אלא הלב הפתוח, הרגיש והמבין ולכן, העיקרון המנחה לעבודה הוא דווקא הציווי שדחה פרויד: "ואהבת לרעך כמוך".

האם ימימה מציעה לנו גישה תמימה המתעלמת ומתכחשת לכל הלא-טוב שבחיינו, משהו בסגנון ה"חשיבה החיובית"?

לא ולא להבנתי. כדי להתקרב אל מהותנו, אנו חייבים לעבור דרך הלא-טוב, להכיר את טבעו האשלייתי וללמוד כיצד הוא פוגע ומרחיק אותנו מעצמנו. הבחירה במינוח לא-טוב, במקום רע, אינה מקרית. הלא-טוב אינו הרע במובן המוסרי, אלא הבנה של מה שמרחיק אותנו ושולל את המהותי. המונחים שימימה משתמשת בהם כדי לציין את הלא-טוב הם ה"עומס" או "המיותר", זאת אומרת, מה שצברנו והעמסנו על עצמנו במשך השנים כשכבת מגן וכיום הוא מיותר ומפריע לנו לפגוש את החיים בלב פתוח.

בדרך ללב הפתוח אנחנו פוגשים את  "העומס" , "זאת אומרת" מפרטת ימימה "כמו התנגדות או הספק או כל דחייה שהיא…". כעס ופגיעות למשל, הם חלק ממרכיבי ה"עומס" וכשאנחנו פוגשים אותם, אנחנו מתחילים ללמוד מה הם משרתים: "נותנים יותר סיפוק, יותר אשליית כח על המקום בו מתגוננים, מתנגדים".

הצפייה בסרט "בייביס" הזכירה לי את היום שבו בני ניסה לעשות את צעדיו הראשונים בעולם. הוא רק זקף את ראשו ונעמד וכבר זכה לחבטה הגונה מאחותו הגדולה ממנו בשנה. הרעיון שאחיה הזוחל יתפוס מקום במרחב האוירי שלה, לא נראה לה כלל. היא הרגישה מאויימת והחזירה אותו במהירה למקום שממנו הוא בא – עולם הזוחלים.

אם נתבונן לעומק בכל המקומות שבהם אנחנו מתנגדים, דוחים, שופטים וכועסים, נגלה שגם אנחנו, כמבוגרים לכאורה, נאבקים על אותו מרחב אווירי שאנו חוששים שיילקח מאיתנו. אנחנו בעצם נאבקים על מקום בעולם, מתוך אי בטחון במקומנו. כשאנחנו חיים באמון ובביטחון הנובעים מחיבור לטוב שבליבנו, אנחנו נמצאים במונחים של ימימה "על מקומנו". כשאיננו "על מקומנו" אנחנו מתחילים בדרכים שונות לנסות ולהתחזק. אך האם באמת אנחנו מתחזקים כך?

 

"… איך אתה פונה לאחרים" שואלת ימימה, "האם אתה מחפש קודם אצלם את מה שחסר להם, ממה שחסר לך… האם אתה ממהר גם למצוא אצלם חלקים חסרים, כדי למהר להתנגד, לדחות, להשתמש בביקורתיות יתרה, לדחות אחרים, כדי למצוא עצמך מחוזק? כשכועס, דוחה, חוסם, אתה כביכול מתחזק. הלימוד, מנקה אשליה זו של התחזקות".

לעמדה הזו כלפי החיים קוראת ימימה גם "תפיסת מקום מול". כשאנחנו חיים בתחושה שמקומנו בעולם אינו מובטח, אנחנו נאבקים כדי "לתפוס מקום מול" האחר. צורך מתמיד למשל להתווכח ולהיות צודק הוא דוגמה ל"תפיסת מקום מול". זה מקום אשלייתי משום שהוא נשען על המאבק וההתנגדות, הוא מבוסס כולו על חולשה שלנו ולא על כח אמיתי. ולכן גם קוראת ימימה לכח המדומה הזה שהשגנו: "התחזקות מחולשה" או "לנצח בחולשה".

כשאנחנו מתבוננים בעצמנו ביושר, מנחה אותנו ימימה לבדוק: האם חשוב לכם שוב ושוב להיות צודקים? האם שוב ושוב אתם מוצאים חסרונות באחרים?

כמה קשה לותר על עמדת הכח שיש בכעס, בצדקנות ובביקורתיות, שכל כך מאפיינת אותנו כחברה וכפרטים. אבל, לימימה יש עמדה חד משמעית ופסקנית בנוגע לכך: "כשאת צודקת את טועה". בלי שיפוט, אנחנו מוזמנים להתבונן במנגנוני המאבק וההתנגדות ששימשו אותנו עד היום כשיריון מגן. "מתחת לזה" אומרת ימימה "אפשר למצוא לכולכם למעשה, את הרצון להיות מובנים על ידי אנשים שאתם בקשר איתם או מול החיים הסובבים". מתחת לכל זה "יש לב המחכה בהבנה של לב אחר". זאת אומרת שמתחת לכל המאבקים שלנו,  יש את הרצון האנושי הטבעי להיות מובן, מקובל ואהוב. כשאנחנו מבינים את זה, נפתחת בפנינו האפשרות לבנות גשר. במקום "לתפוס מקום מול" ו"להתחזק מחולשה", אנחנו מוזמנים להיות עם האחר, קשובים ומבינים את ליבו ואת ליבנו.

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *