כעזר לנגדו

לפני כמה שבועות, בסדנה שהנחיתי בכנס ארצי למטפלים בבריאות הנפש, ביקשתי מהמשתתפים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים, להשתתף בתרגיל פשוט. ביקשתי מהם להתחלק לזוגות. כל זוג התבקש לעמוד גב אל גב. לאט לאט להתקרב ולבסוף להשען זה על זה. המשתתפים הונחו להתבונן בכל שלב בתשומת לב: אילו תחושות, רגשות ומחשבות הם מזהים בפנים?

בתום התרגיל, סיפרה אחת המשתתפות, פסיכולוגית בכירה:

"שמתי לב, שאני באתי לתרגיל בכוונה שישענו עלי בלבד. אני, אמרתי לעצמי, לא נשענת!".

"האם זה מוכר לך גם מחייך?" שאלתי. "בודאי. אני תמיד נותנת שישענו עלי, שיעזרו בי. לא עולה על דעתי שאני אשען על אחרים".

 

אפשר לומר שהנטיה לדאוג לאחר, לטפל בו, להיות בתשומת לב לצרכיו, לותר על רצונותינו בשבילו,  אופיינית למטפלים. אך לא רק. במידה זו או אחרת, במשחק התפקידים האנושי, רבים מאיתנו לוקחים על עצמנו את המשא ושוכחים לחלוק אותו. הביטוי 'להיות עזר כנגדו' ואולי נרחיב אותו גם ל'להיות עזר כנגדה' מבטא היבט מרכזי ומהותי במערכות היחסים האנושיות. האדם ששותף לחיינו מפעיל התנגדות כנגדנו. יש לו רצונות שונים, מקצב שונה, תפיסת עולם שונה שמתנגשים בשלנו. ההתנגדות, כמו צואר הרחם הצר לעובר, יכולה לגרום לנו להוולד מחדש. להעצים בנו את תחושת החיות המתפרצת ומפלסת דרך לשיחרור מדפוסים מיצרים. ההתנגדות יכולה לאפשר לנו השענות בשעת הצורך. משקל הנגד מאפשר לנו לשחרר אחיזה, להוריד מעלינו משקל ואז ה'כנגד' הופך להיות ל'כעזר'. אבל, אם נבחר, כמו אותה פסיכולוגית בסדנה, להיות רק 'כעזר' לאחרים, ההתנגדות יכולה להפוך למשא כבד.

בשביל מה בכלל לשנות? למה שלא נשאר בתוך הדפוס המוכר לנו של יחסים. אם כל חיינו למשל אנחנו רגילים לתפוס את הצד של 'זה שנשענים עליו' או בהצגה נוחה יותר לעצמנו: 'זה שמטפל ומחזיק ומבין את האחר', למה לשנות את זה? בשבילי התשובה אינה בדבר עצמו שאנחנו מבקשים לשנות, אלא בכמיהה העמוקה יותר – להיות חופשיים. חופש משמעו בחירה. כשאנחנו חופשיים אנו ערים וכשאנחנו ערים, עינינו פקוחות לראות שיש אפשרויות קיום שהיו מחוץ לשדה הראיה שלנו, שאפשר לבחור בהן.

מה צריך כדי שנוכל להתנסות באפשרויות חדשות? איך אפשר לשנות דפוסים מושרשים כל כך? האם צריך תמיד לעשות עבודה רוחנית קשה ומפרכת של התבוננות בדפוסים ולקוות שיום אחד משהו ישתנה? לא בהכרח! לפעמים, צריך רק לשנות את התנאים והאפשרות החדשה מתגלה בפנינו. ולפעמים, כל מה שצריך, זה לתת לעצמנו את הרשות.

 

אל תבקשו רשות כדי להתקיים

 

בזמן שהמשתתפים בסדנה עמדו ונשענו זה על זה, שמתי לב שחלקם חשים אי נוחות רבה. לפעמים המשקל שהפעיל בן הזוג היה כבד מדי והם התאמצו להחזיק אותו, לפעמים בן הזוג לא נתן שישענו עליו ובת הזוג הרגישה שהיא חסרת משענת ומתוסכלת. חלק מהאנשים קיבלו את המצב כפי שהוא, עם חוסר הנוחות שבו ונשארו קפואים, בתנוחה שאין בה מנוחה.

"אולי לא נוח לכם" הנחיתי "ואולי, אפשר לשנות?".

"עד שלא נתת רשות" סיפר אחד המשתתפים "לא חשבתי על האפשרות לשנות משהו בתנוחה שלי, שיהיה לי יותר נוח".

מדהים, כמה על אף שאנו כבר מבוגרים, נושאים במשרות בכירות ו'מכובדות', הורים לילדים, עדיין אנחנו חיים את חיינו שלנו כילדים. כילדים אנו מחכים לרשות שתנתן לנו לזוז, לנוע, לחוות את החיים על כל גווניהם בחופש ובשמחה. התניות של שנים של 'לא יפה לצעוק', 'אל תרוץ בבית', 'מה יגידו השכנים' ועוד משפטים, שכל אחד מאיתנו יכול לתרום מנסיונו, לימדו אותנו להישאר בתוך דפוסי התנהגות לא נוחים במיוחד, אבל מבטיחים שקט יחסי מסביבתנו.

אחד הכלים הבסיסיים לשיחרור בכל מובן שהוא ובפרט במערכות היחסים, הוא היציאה מהמקום של הילד. באחד השיעורים שנתנה ימימה היא מתייחסת לצמצום הזה של הקיום האישי, שגורם לנו להצטדק על עצם קיומנו, לבקש רשות וכתוצאה מזה להיות במאבק פנימי וחיצוני מול האחר:

 

"… מהבנה שכל פונה (אליך) אינו לא אבא ולא אמא

אז תתנער ממאבקך בפני כל אחד

ואז, אל תצטדק לקיומך

זאת אומרת,

אל תבקש מהשני רשות כדי להתקיים

ותבקש רשות.

מה זאת אומרת?

אל תצטדק, תנוח על מקומך

ותהלך בדרכך לשלום".

 

ההבנה שאיננו ילדים משחררת אותנו מתבניות התייחסות לאחרים, כילדים מול ההורים. מתוך ההבנה הזו אנחנו יכולים להעמיק אל הבנה שנוגעת בשורש הקיום: בתוך כל אחד מאיתנו יש את אותה מהות. במהותו, כל אחד ואחד מאלה שנפגוש במסעות החיים שלנו, אינו  שונה מאיתנו. זו איננה אמירה כללית שגורמת לנו רק להרגיש ביחד בתוך האחדות האנושית. זהו כלי והנחייה: לראות, ולחפש, בתוך מערכות היחסים שלנו, את הנקודה הפנימית באדם שמולנו. הנקודה הפנימית הזו היא מהות הקיום עצמו.

לכל אחד יש את מקומו בעולם. ההנחיה היא לבדוק האם אנו 'על מקומנו' בחיים. יש לנו זכות להתהלך בדרך המיוחדת שלנו לשלום. 'להתהלך לשלום' – במובן של הליכה שיש בה מנוחה ושלווה ולא מאבק, משום שאנו מכירים בה כדרכנו האישית בלי להצטדק, בלי להאבק עם עצמנו ובשלום עם דרכם של האחרים.

 

הרשות המקומית

 

"אל תבקש מהשני רשות כדי להתקיים ותבקש רשות". מה זאת אומרת? איך אפשר לא לבקש רשות וגם לבקש רשות?

כדי להתקיים איננו צריכים לבקש רשות. אבל, אין פירושו של דבר שמעתה ואילך נעשה 'מה שבא לנו', נתעלם מרגשות האחרים, נגיד מילים פוגעות ונתרכז רק בסיפוק צרכינו.

אולי זה נשמע לכם אבסורד, אך כבר פגשתי גישה כזו  אצל אנשים המתחילים להלך לראשונה בדרכים רוחניות שונות. זכורה לי למשל שיחה כזו לפני שנים רבות עם תלמיד של אושו. לתלמיד, שחי באשרם בהודו היה קשר של אהבה. לאחר כמה חדשים עם חברתו פגש אישה אחרת באשרם ושכב עמה. חברתו הייתה פגועה מאוד.

 "זו בעיה שלה" סיפר לי "היא צריכה להשתחרר מההתניות שלה. אני חופשי ועושה מה שבא לי".

 

להלך בדרכנו אין פירושו לסגור את ליבנו אל האחר. הדרך היא דרך לשלום ולא למאבק. המילה רשות בעברית משמשת גם לציון טריטוריה. יש רשות הנמלים שאחראית על נמלי הים שלנו ויש רשויות מקומיות שאחראיות על רווחת התושבים: מים, כבישים ודיור בגבולות הרשות.

לכל אחד מאיתנו יש רשות כזו (רשות עם פתח בריש). איננו צריכים לבקש רשות ללכת בדרך שלנו, אך כמו בטיולים באזורים הכפריים, אין אנו יורדים מדרכנו ופולשים ורומסים ברכבנו את שדות החיטה והפרדסים שבצידי הדרך. זו כבר הרשות של האחר. שם אנחנו צריכים לבקש רשות.

הגבולות הם יסוד לקיום. ממש כך. ללא גבולות אין קיום. כאשר יצור חי מפסיק לחיות, הוא מתפורר. מאבד את גבולותיו ומתמזג עם סביבתו. לתא, לאמבה וגם ליצורים מורכבים יותר כאדם, לכולם יש גבולות שמאפשרים את הקיום. הגבולות גמישים, משתנים, יש מעבר בין הפנים לחוץ. אבל הם קיימים.

האם אתם מכירים את גבולותיכם?

הגבולות הם יסוד לקיום מערכת יחסים. איך יהיה יחס, במשמעות של התייחסות לאחר, מבלי גבולות? אם אין גבולות, אנחנו מתמזגים עם השני, הופכים לאחד ואז אין 'יחסים'.

אחד התרגילים הפשוטים ביותר כדי לגלות את גבולותינו הוא לעמוד זה מול זה. כשהנחיתי את האנשים בסדנה לעמוד זה מול זה ואחר כך להתקרב, גילתה אחת מהמשתתפות:

"יש לי קושי בראיה מקרוב. אז כדי שאוכל לראות את בת הזוג בתרגיל, הייתי צריכה להתרחק. בעצם, בשביל להתקרב אני צריכה להתרחק".

"כולנו כך" השבתי "בעצם לכולנו יש קושי בראיה מקרוב. כל אחד במידה שלו. לכן, כדי שתהיה התקרבות, צריכה להיות גם התרחקות".

בגבולות בין מדינות נהוג להציב שלטים: עצור! אין מעבר! גבול לפניך! בין בני אדם הגבולות בלתי נראים, אבל חשוב שנכיר אותם ונכבד אותם בעצמנו. כמו בין מדינות גם בין בני אדם, רק כשאנחנו מכבדים זה את הגבולות של זה, שורר שלום בינינו  והגבולות יכולים להיפתח. כל אחד מאיתנו צריך להכיר ולכבד את מידת הרוחק האישית שלו שמאפשרת לו מרחב קיום אישי.

אם האדם הוא כעץ השדה, אזי המרחב האישי הוא כמו השדה האישי של כל אחד מאיתנו. מי שהתנסה קצת בשתילת עצים יודע שבהתחלה, כשהשתילים קטנים, אנו עלולים לטעות ולשתול אותם קרוב מידי זה לזה. זו גם הנטיה שלנו בתחילתם של מערכות יחסים, להיות קרובים ודבוקים זה לזה בלי גבולות. ומה קורה כשהשתילים גדלים? כשמערכת היחסים מתפתחת? פתאום מתחילים להרגיש חנוקים, מתחילים ריבים, כי אין מרחב מחיה מספיק לכל אחד. שורשי עץ אחד מסתבכים בעץ השני שנשתל קרוב מידי וענפיהם שצמחו מעלה ולרוחב מתנגשים וחוסמים זה לזה את האור.

את מידת הרוחק הנכונה בינינו צריך למצוא כל אחד בעצמו. בתרגילים בסדנה היו כאלו שהיו צריכים מרחק קטן יותר ואחרים מרחק גדול יותר. תשומת הלב המתמדת למידה הנכונה לנו יחד עם גמישות ומוכנות להיפתח יכולה להביא אותנו לקשר גמיש, תומך ומחיה. ובמילותיה של ימימה:

"… אין השני יכול להיות על השדה האישי שלך.

אפשר שיתוף, אפשר ביחד,

אך לא בערבוב ולא על חשבונך….

אומנם ה'ביחד' נמצא ישנו

ועם זה גם בנפרד.

כל אחד הוא בנפרד.

יש כאן רמז להתקרבות תוך התרחקות…"

תגובה אחת בנושא כעזר לנגדו

  1. פינגבאק: נפגשים » ארכיון » כעזר לנגדו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *