כך הצטרפתי למאפייה

d799d795d790d791-d791d79ed790d7a4d799d799d7942

סיפורי המטופלים המגיעים לקליניקה מלאים בניסיונות כואבים להסתיר את הזהות האמיתית כדי להמנע מכאב הדחייה. כיצד נוכל להתחפש ולהסתתר פחות ולהציג את זהותנו האמיתית ומהי בכלל הזהות האמיתית. על כך בהשראת פורים, בכתבה הבאה.

הוא עונד שרשרת זהב על הצואר, טבעת עבה אחת, עם אבן חן גדולה ויקרה. הוא מעוטר בשפם דק, חד וישר המרמז למילים קפוצות, המסוננות בקול רך ושקט, שאיננו מתיר מקום לספקות באשר למיהוא בעל הבית כאן. חולצה שחורה, שיער מוחלק בקפידה בג'ל, מבט שרמנטי. הנשים יימשכו לחסות בנוכחותו המגוננת והמשפיעה עושר, הגברים יפנו דרך. קוראים לו ג'ניני מהמאפייה האיטלקית בשיקגו או ג'קו המרוקאי. בפורים הזה מצאתי את עצמי מגלם את שניהם. עם ג'ל, טבעת ופס קטן בקו השפם הפכתי בבת אחת להיות דמות אחרת.

מה זה להיות מחופש? מדוע אנחנו קוראים ללבוש הפורימי תחפושת ולבגדים שאנו עוטים על עצמנו ביום-יום לבוש? לרוב נוהגים לראות בתחפושת אמצעי להסתרת זהותנו האמיתית. אך שורשי המילה לבוש ותחפושת יכולים לרמז אולי על כיוון אחר. מאז שטעם האדם מעץ הדעת, הופיעה הבושה ואיתה, לבושתנו, הלבוש. הלבוש היה אמצעי ההסתרה הראשון של מי שאנחנו. התחפושת לעומת זאת, קרובה באותיותיה לחיפוש , חופש וחשיפה. התחפושת מאפשרת לנו לחשוף חלקים מטבענו שהוסתרו. זו הזמנה לחפש בתוכנו את כל מה שנדחה, צומצם והוסתר.

מסתירים את הזהות האמיתית

סיפורי המטופלים המגיעים לקליניקה מלאים בניסיונות כואבים להסתיר את הזהות האמיתית כדי להמנע מכאב הדחייה. מיכאל למשל, פגש עוד בראשית חייו בעולם שמבקש ממנו להיות מה שאיננו. אמו רצתה מאוד בת. אחרי שלושה בנים חיכתה בכליון עיניים לרגע הלידה. היא כבר קראה לתינוקת שבבטנה לילך. ואז, כשהניחו את התינוק על חזה, היא פרצה בבכי. מיכאל למד כל חייו לפצות ולרצות את אמו בניסיון נואש להיות הבת שביקשה.

הסיבות שונות, אך התוצאות זהות: כשנחמה הגיעה לטיפול נהגה לנזוף בעצמה על ההתנהגות הילדותית שחשפה, היא נהגה לבחון בדריכות כל הבעה בפני, מתוך אמונה שאני חש חוסר הערכה ואף סלידה כלפי התנהגותה. המשפט: "למה אני לא יכולה להיות כמו כולם" היה המוטו שלה. נחמה היתה ילדה ייצרית ומלאת חיים. משחקי הכדור עם הבנים, הבגדים המלוכלכים שחזרה איתם הביתה והקפיצות והריקודים השמחים על מיטת ההורים נתקלו בזעם עצור של אביה ובתוכחות 'חינוכיות' של אמה. לאט לאט, למדה נחמה להסתיר את טבעה האמיתי ולבשה על עצמה את תחפושת בובת הבארבי הנקייה, המסודרת, הצייתנית והחייכנית.

תחפושת או לבוש? מיהיא נחמה האמיתית? מיהו מיכאל האמיתי? ומיהו יואב האמיתי שמצא עצמו פורים אחד כאיש מאפייה? האם יש טבע אמיתי בתוכנו? השאלה מי אני היוותה מאז ומעולם אבן יסוד בתהליך ההתפתחות הרוחני. מעל שערי בתי הספר האזוטריים נחרטו המילים: "דע את עצמך" . ראמאנה מהארשי מגדולי המורים הרוחניים בהודו הנחה את תלמידיו בהנחיות, שנרשמו לראשונה בחול, לחקור שוב ושוב את השאלה: Who am I – מי אני?

להיות אותנטיים

מענה על השאלה הזו מחייב אותנו להסתכלות כנה ובלתי מתפשרת על טבע הקיום ברובד הגופני, הנפשי והרוחני שלו. ברובד הפסיכולוגי, הגוף והנפש מלמדים אותנו על ניסיונות ההסתגלות שלנו למציאות החיצונית, שמחירם צמצום וויתור. מה שאנחנו קוראים לו 'אני' ברובד זה היא גירסה חיוורת ומצונזרת של הכוחות שלנו המבוססת על פחד, כפי שאומרת מריאן ויליאמסון (שדבריה צוטטו בנאום ההכתרה של נלסון מנדלה) : "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור". 'אני' כזה מלווה בדחייה ושיפוט נוקשה כלפי חלקים בתוכנו ומכאן גם לדחיית החלקים האלו באחרים.

כמו שבעים השפות במגדל בבל, 'אני' כזה ילווה בבלבול ומאבק פנימי. כוחו של האני הזה הוא בהזדהות העמוקה שלנו איתו. המוטו שלו הוא 'זה אני'. הכרה בחלקיותו יכולה להתחיל ולקרב אותנו להבנה העמוקה שהאני שלנו גדול הרבה יותר ממה שהעזנו לחשוב. החיים מתגלים כפי שהם – משחק תפקידים פורימי המגלה בכל פעם פן אחר בתוכנו. זה כאילו שנעלנו בתוכנו חדרים שלמים מלאים באוצרות ורק בפורים אנחנו פותחים אותם. כאשר התחפשתי לאיש מאפייה למשל, יכולתי לחוות את האסרטיביות שלי, את זקיפות הקומה, את הבהירות, את העוצמה. כאשר אנחנו אומרים "אני לובש רק בגדים כאלה". האם תוכלו לרגע להטיל ספק באני הזה ולאפשר לאני גדול יותר לתפוס מקום. נסו למשל להכנס לחנות, עם חברה עם טעם שונה ולבקש ממנה לקנות לכם את הבגדים. לכאורה עוד מסע קניות, בפועל, תרגול רוחני שמשחרר אותנו מהאחיזה באני המדומה.

אין במה להאחז

השיחרור הפיזי והנפשי מהאני המצומצם הוא נדבך אחד בתהליך הרוחני. אי אפשר בלעדיו, אך אין הוא מספיק. כשהולך ונחשף לפנינו קרנבל התחפושות הפנימי ואנו חווים את ההשתנות המתמדת של רגשות, מחשבות, תחושות ואמונות, אנחנו נתקלים בפחד העמוק שאין במה להאחז.

נכון. אין במה להאחז. אבל יש על מה להשען. המורה הרוחנית ימימה אביטל קוראת לזה המהות הטובה, בבודהיזם מכנים את זה טבע הבודהה ובקבלה זאת האלוהות שאנו מנסים להדמות אליה, אדם מלשון דומה. החקירה היא חקירה אישית. לשמות שתתנו להוויה הזו תהיה משמעות רק כשהם יהפכו להיות לחוויה אישית. האני מתרחב אז מחווית נפרדות לחוויה של חיבור. איננו עוסקים עוד רק בעצמנו כ'אני' אגואיסטי נפרד מהעולם, אלא ב'אני' שהוא חלק מהוויה גדולה יותר. כשנחמה, מיכאל, אני ואתם מרשים לעצמנו לבטא יותר מעצמנו, בלי להצטדק, בלי להסתתר, בלי לנסות לרצות ובלי להתאמץ להראות באופן כזה או אחר, אנחנו עושים צעד ראשון מלבוש מסתיר לתחפושת שיש בה חופש ותנועה מתמדת.

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *