כיכר התחריר – פינת רוטשילד

עשר בלילה. במטבח בקצה שדרות רוטשילד פינת כיכר התחריר נשאר חצי סנדויץ' אחד של סביח. אישה רעבה שעוברת בשדרה נעמדת מול הדוכן ומהססת: "כמה זה עולה?". "זה לא עולה" עונה האיש מן העבר השני "זה חופשי". היא לוקחת את הסנדויץ' ומחייכת, בעיניה עדיין חשד. "כבר נגמר לנו הכל" הוא מתנצל, עייף, אך עדיין מחייך, אחרי יום עבודה של נתינת מזון שנתרם מטוב ליבם של אנשים אנונימיים, שאינם מבקשים תמורה, רק לתת, לחלוק, לשתף. 

מסע לאורך השדרה יכול לבלבל דעתו של אדם: פסיכולוגיות מתמחות התמקמו היום בלב השדרה מוחות על שכר של 2,500 ₪ לחודש. קבוצת בנות בשנות העשרים לחייהן מכינות שלטים בקדחתנות. אחת מהן תופסת את מבטי ומסתערת לגרוף אותי למאבקן הצודק. לא הרחק משם עומד אב צעיר, גרוש, עם מגאפון בידו וקורא לצעירה החולפת באופניים להצטרף למאבק לשיוויון בין גברים לנשים בגירושים. 'להפסיק את הריכוזיות במשק', 'די לטייקונים', 'מדינת רווחה', 'חינוך חינם', 'לתת להורים לקבוע מה ילמדו ילדיהם', 'די לארנונה', 'די למיסים', 'תנו לחיות' וגם 'תנו לחיות לחיות'. אני מתלבט אם לנוח במתחם של הברסלבים ובוחר בסוף בספות הנוחות, במתחם המבוקש ביותר של רקדניות הבטן.

כולם כאן מציעים את מרכולתם. שדרות רוטשילד הפכו להיות שוק, אבל בשוק הזה אין קונים ומוכרים, רק נותנים ומקבלים. באחד הספסלים יושבים שלושה נגנים: גיטרה, סיטאר וחליל הודי. בתוך ההמולה הצלילים השקטים של החליל לוקחים אותי למקומות אחרים. בתוכי עולה הרצון לשלם בתמורה, להשליך מטבע למכסה הגיטרה הפתוח, אבל בפנים רק חוברות תוים. החברה מנגנים, לא בשביל תמורה, אלא בשביל לנגן. כמו המבוגר מול מאהל הסטודנטים, ששר כל הערב שירים רומנטיים. בשביל לשיר. 

אוהל הטיפי של הריינבואיסטים, הנטוע בשדרה המפוייחת והמיוזעת רגיל לראות בדרך כלל את הפינות הנידחות ביותר בארץ, מקומות שאפילו רכבי הארבע על ארבע הממוזגים מתל אביב, אינם מגיעים אליהם. תרבות השבט המבוססת על תמיכה הדדית, שיתוף, נתינה, קבלת כל אחד כפי שהוא, היא כבר שנים תרבותם של הריינבואיסטים, אלא שכדי לקיים אותה הם היו צריכים להימלט מן ה'בבילון', זה הכינוי לתרבות העיר המסואבת, המנוכרת, הכולאת אותנו בתודעת ההישרדות של 'אדם לאדם זאב' . עכשיו הם אוהל אחד קטן בתוך ים של אוהלים. במרכז ה'בבילון'.

פה ושם לאורך השדרה אתה מוצא גם את אנשי האוניברסיטה שאינם מסתפקים בשלטי בריסטולים יצירתיים. מצויידים במגבר, 'מדונה', מסך ומצגות מחשב מהוקצעות הם מובילים את המהפיכה לפסים מעשיים: מיסוי גבוה יותר על החברות, הורדת מחירי הדיור וחינוך חינם לילדינו. אך האם באמת זה מה שיביא למהפיכה אמיתית?  נראה שכמו בכל מאבק, מאזן הכח בין בעלי ההון, הממשלה והעם הרעב פחות או יותר, יביא לפשרות ותיקונים במסגרת 'מגבלות התקציב'. נשלם אולי פחות מס, נוכל לרכוש דירה קטנה וצנועה ויישאר קצת כסף לנסוע פעם בשנה לחו"ל. האם לזה ייחלנו?

לא משנה מה תחליט הממשלה. המהפכה כבר כאן. 'השינוי מתחיל בביבי' כתוב על אחד השלטים. אבל, האמת, השינוי מתחיל בי. השינוי מתחיל בתוכי. הוא כבר מתרחש, כשעם עצום ורב עובר לגור יחד, אוהל ליד אוהל, בפשטות, בצניעות, בקבלת המגוון העצום ובשיתוף ובתמיכה הדדית.

שינוי עמוק בתפיסת התן וקח של החברה הצרכנית קיים כבר אלפי שנים במסורת ה'דאנה' במזרח. משמעות המילה דאנה היא 'נתינה מנדיבות הלב'. המאבק העממי אינו נגד מחיר זה או אחר של דירה, שירותי חינוך וכדומה. זה מאבק נגד הרגל תודעתי מושרש עמוק בתוכנו 'להשיג את הטוב ביותר במחיר הזול ביותר'. זהו הרגל שהופך את שני הצדדים לאוייבים הנאבקים זה בזה: ה'נותן' מבקש להשיג את המחיר הגבוה ביותר ו'המקבל' מבקש להשיג את המחיר הזול ביותר. מסורת ה'דאנה' מבקשת ליצור מערכת יחסים אחרת בין הצדדים המבוססת על שותפות ומתן הדדי מתוך ראיה רוחנית ששמה את פתיחות הלב במערכות היחסים שלנו, לפני הכל.

מתוך רצון לחלוק את פירותיהם, לימדו המורים במזרח בלי לדרוש תמורה. כך תרגלו נתינה ללא תנאי ונתינת אמון שתמיכה לעצם קיומם תתקבל מן הקהילה בחזרה. זוהי גם חשיבה סוציאלית שעושה מקום לכולם. גם מי שאין ידו משגת לשלם את המחיר המלא עבור לימוד, טיפול, חינוך וכדומה, יכול וזכאי לקבל.

כדי ששינוי פנימי אמיתי יתרחש, אנחנו נדרשים לעשות פעולה פנימית של נתינת אמון ופתיחת הלב בתוכנו, בתחום שבו אנו יותר מכל נרתעים מלפתוח את ליבנו – הכסף. במקום לקפוץ את ידנו מתוך ההרגל 'לנצח' את 'המוכר' בקרב הצרכני, אנו מוזמנים לתת ולקבל מתוך אמון, מתוך הבנה שאנחנו כולנו מחנה אוהלים אחד גדול, רשת של לבבות רגישים הנאבקים על קיומם ולא עוד 'אדם לאדם זאב'. 

הכתבה, פרי עטי, פורסמה לראשונה באתר מהות החיים ב xnet

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *