כוחו של הפיתוי

מיכאל מוצא עצמו בזרועות אישה אחרת, ימים ספורים לפני חתונתו. כיצד עובד עלינו הפיתוי וכיצד אפשר להתמודד איתו, בסיפור הבא.

"הרסתי הכל" התייפח מיכאל, שעון קדימה, ראשו בין כפות ידיו "שתיתי קצת יין ורקדנו, קצת יותר צמוד מהרגיל, ואז זה קרה".  "מה קרה?" שאלתי. אבל מיכאל התקשה לענות. הוא טלטל את ראשו מצד לצד, מליט פניו, כמסתתר מעונש.

מיכאל היה בקשר ממושך כבר כשנה. בפגישות האחרונות סיפר לי שהוא ומירה בת זוגו מדברים על חתונה. הסיפור שהביא היום לפגישה טלטל את עולמו.  מיכאל מצא עצמו ערב אחד מתנשק ומתגפף עם אישה אחרת והוא אפילו לא ידע את שמה.

"אני לא יודע איך זה קרה" סיפר "בהתחלה זה היה ריקוד כמו כל הריקודים. מתישהו היא נצמדה אלי יותר מהרגיל. זה היה נעים, אז נשארתי שם. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה שום דבר. אחר כך זו היתה היד שלה שליטפה אותי בגב והיד שלי שליטפה אותה במתניים. חשבתי לעצמי שאנחנו על הגבול, אבל זה עדיין מותר. בלי לשים לב  גיליתי רגע אחד אחר כך שאנחנו כבר מעבר לגבול. הפנים שלה היו קרובות מאוד לשלי, ריח השיער שלה בלבל אותי והבל הפה היה קרוב כל כך. הרגשתי שחטאתי כלפי מירה ואם חטאתי אז מה זה משנה אם נמשיך במעשינו. באשר אבדתי אבדתי. אז התנשקנו".

איך קורה שאנחנו פוגעים בעצמנו ובבני ובנות זוגנו עבור כמה רגעים של מגע חולף? מה קרה באמת למיכאל?

הפיתוי לחרוג מן המותר, מלווה את האדם והאישה מראשית קיומם. בגן העדן, אפילו 'פחד אלוהים' לא מנע מאדם וחווה לאכול מהתפוח. הקול המפתה בתוכנו, בדמות הנחש, לוחש לנו בסתר 'אפשר, מותר'. הוא משכנע את מחשבתנו בדרכים פתלתלות שהאכילה מהתפוח תעשה אותנו כמו אלוהים: "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". (בראשית ג'). וכאן המפתח הראשון להבנת פן אחד של הפיתוי: כאשר אנחנו חורגים מן המותר, נדמה לנו שאנחנו גדלים אל מעבר למגבלות, מעבר לחוקים. תחושת האסור, כשהיא חיצונית לנו, הופכת אותנו לקטנים וחסרי אונים. הבעיטה באסור עושה אותנו גדולים, מעל לכל מגבלה, כאלוהים.

כיצד אם כן הופכים את תחושת האסור למשהו פנימי ולא חיצוני לנו? התשובה מפתיעה במקצת. ראשית עלינו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולגשת בצניעות וענווה אל הנושא. המאבק בפיתוי, כמו מלחמת הכנסיה הנוצרית בחטא, מוביל לפיצול בתוכנו ולהכחשה ולדחייה עצמית. דרך הקבלה היא כמו כלי קיבול המכיל בתוכו את כל מה שאנו. ההסטוריה האנושית מלאה באנשים 'גדולים מן החיים' שהתפתו.  הסתכלו באנשים סביבכם והסתכלו בתוך עצמכם וגלו את החלק המתפתה. קבלו את העובדה שיכולתנו לשלוט ברגשותינו, מחשבותינו ומעשינו היא מוגבלת מאוד. כל כך מוגבלת עד שגדול מלכי ישראל, דויד המלך, גם הוא התפתה וחטא.

" אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז,כ). התפישה שאנחנו בשליטה מוחלטת במחשבותינו, רגשותינו ומעשינו גורמת להלקאה עצמית קשה, בכל פעם שאנחנו מגלים שהלכנו אחרי החיים ולא הם אחרינו. היא לא מאפשרת לנו לראות את הדברים כפי שהם, ללמוד מן הטעות ולגדול ממנה.

מה אפשר ללמוד מדויד המלך?

סיפורו של דויד המלך ובת שבע יכול ללמד אותנו על אפשרות אחרת להתמודדות עם עובדת הנפילה בחיינו. דויד רואה את בת שבע מתרחצת עירומה על הגג בשעה שגיבוריו וביניהם אוריה בעלה של בת שבע נלחמים עבורו ומסכנים את חייהם. הוא לוקח אותה מביתה ושוכב איתה. לא די בזאת, כשמתברר שהיא בהריון הוא מורה לשלוח את אוריה אל מותו כדי להסתיר את קלונו.

בעוד שבגן העדן אדם מאשים את אישתו "היא נתנה לי" והאישה מאשימה את הנחש "הוא הישאני" , דויד קודם כל מכיר בדברים כפי שהם: "חטאתי לה'". הוא מרכין ראשו ומודה, בלי התנצלות, בלי הצטדקות, בלי הסבר. ההכרה בחטא כפי שהוא, היא גם הכרה בקטנותנו. הכרה במדרגה האמיתית שבה אנחנו נמצאים, בלי להשלות את עצמנו שנעלים אנו מעל שאר בני האדם.

השיפוט המוסרני החברתי המקובל, שמבדיל בין טוב לרע יוצר דואליות שמנוגדת למהות המקבלת שיש במסע הרוחני. המסע הרוחני מזמין אותנו, לפי מדרגת ההתפתחות שלנו, לעשות בחירות, מתוך ראיית טבע הדברים כפי שהם. כל מסע רוחני וכל מסע חיים בכלל נפתח בנפילה ורצוף בנפילות לאורכו. הנפילה היא לא פעם לידה כואבת של האנושיות ואובדן התמימות.

כשמיכאל יכול היה לבחון בתשומת לב את מה שקרה לו, הוא גילה את טבעו של השכל המתעתע ששיכנע אותו צעד צעד ש'הכל בסדר'. הלימוד הזה לימד אותו על אפשרות אחרת להקשיב גם לתחושות והרגשות בזמן ההתרחשות. הוא גילה שהדימוי העצמי שלו כמי ששולט בעצמו אינו כפי שחשב ודרך זה למד להיות ער יותר ונוכח יותר בפני המתרחש.

"אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם" (מסכת גיטין מ"א א-א)

בסיפורו של ר' נחמן מברסלב 'מעשה באבידת בת מלך' מחפש המשנה למלך אחר בת המלך האבודה. הוא עורך מסעות ארוכים ובכל פעם שהוא מגיע כדי לשחרר אותה, פועל עליו כח הפיתוי והוא נכשל במשימתו. פעם זה תפוח שאכל ופעם יין ששתה. הכשלון מוביל להרדמות שלו לשנים ארוכות, הרדמות שמסמלת את חוסר ההכרה בחיינו. כשמוצאת אותו פעם אחת בת המלך היא מתחילה לבכות מאוד ולקונן מעליו, על השנים הרבות שהוא מתייסר ועמל לשחרר אותה:

"בשל יום אחד שבו היית יכול להוציא אותי איבדת הכל."

לא הכל אבוד. סופו של הסיפור הוא שלמרות כל התלאות, בת המלך משתחררת. אף שאנו נופלים ושוב ושוב מתפתים, אם נאחז באמונה שאפשר אחרת ונזכור שהעיקר הוא לא לישון, נוכל לשחרר עצמנו גם אנו מעבדות לנחש המפתה.

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *