יציאת מצריים

סיפור יציאת מצריים מזמין אותנו להתבוננות מחודשת בדרך הרוחנית והפנימית שלנו. כיצד יוצאים מן המיצר, מה הסכנות שבדרך ואיך להתגבר עליהן. בכל שנה הסיפור של יציאת מצריים מחבר אותי לפרדוקס הגדול של היציאה מן המיצר בחיינו.

הזמנה לצאת ממצריים

לכאורה, אנחנו רוצים לצאת מהמצריים הפרטית שלנו, כדימוי למיצר, מקום צר, מקום שבו פוקדת אותנו הצרה. אבל, סיפור יציאת מצריים מלמד אותנו איך תנועת היציאה מהמקום הצר בתוכנו מלווה בהיסוסים כבדים ובפחד. עד שלא נקבל הוכחות מפליגות, לפחות כמו מטה עץ שהופך לנחש, לא נעיז לצאת. המילה מצריים קרובה גם למצור. אנחנו מקיפים את עצמנו בחומות המצור משום שבתוכם אנחנו מרגישים מוגנים. המחיר הוא עבדות פנימית, מעט מאוד חופש תנועה והרבה הלקאה עצמית בשוטים ובעקרבים, כדי שלא נעיז להשתחרר.

כפי שכתבתי בכתבה 'מצרה ליצירה' , בתנ"ך מדומה המצור בירושלים למצבו של העובר ברחם אמו. אם חפצי חיים אנחנו, חייבים אנו לצאת מן המיצר. אך לעיתים קרובות אין לנו כח ללדת חיים חדשים. הצירים (שוב מלשון צר) דוחפים אותנו החוצה אל הפתח שבו עומדת בפנינו האפשרות לבחור בחיים. האפשרות הזו כרוכה בויתור על העולם המוכר ויציאה אל הלא ידוע.

היציאה החוצה מחייבת אותנו להשאיר מאחור את החמץ. ההחמצה של חיינו מתרחשת כשאנחנו נשארים תקועים במקום אחד.  לכן, אנחנו צריכים לקחת איתנו רק את המעט שבמעט, מה שבאמת נחוץ. זו הזמנה להתחבר לעיקר בחיינו ולהשאיר מאחורינו את העבר.  הפרידה הגדולה מסיר הבשר מדמה מסע רוחני של שיחרור האחיזה בחומר וכניסה למצב רוחני של אמונה וקבלה.  במרחבי המדבר אין במה להאחז, מלבד בקבלת החיים כפי שהם מתגלים בפנינו.

איך יוצאים לדרך שמהלכה וסופה לא ידועים?

בני ישראל נשענים על משה שינהיג אותם. ומה קורה כשמשה עולה להר סיני ונעלם מעיניהם? ההיסוס והפחד חוזרים ללב. הצורך להאחז מופיע שוב. במקום הזה אנחנו מגלים מה מדרגת האמון שלנו ועל מה היא היתה מבוססת.

בני ישראל הולכים ועושים להם עגל זהב, כדי שיוכלו להאחז בו. הזהב היא מתכת עמידה, לא נאכלת. אפשר לאחוז בה והיא מאירה וזוהרת, לא כמו רעיונות בלתי נתפשים כאלוהים שאין לו צורה ואין לו דמות. הצורך שלנו לתת צורה לדברים הוא צורך אנושי עמוק. הוא מאפשר לנו להתקיים בעולם, אבל הוא גם כובל אותנו. עגל זהב יכול להיות הרעיונות הישנים שאנחנו נאחזים בהם, אמונות יסוד על איך שהעולם בנוי. הרעיונות האלו הן צורות של תפיסה מקובעות שנקבעו בתוכנו מראשית קיומנו. לא את החיים אנחנו רואים אלא את הצורות האלו.

הפסיכיאטר ד"ר דניאל סיגל מרבה לתאר את התפתחות המוח בשנים הראשונות לחיים. מה שאנחנו קוראים לו נפש מושפע ממבנה פנימי והרבה ממה שהמבנה הזה פוגש בעולם החיצוני. התוצאה היא היווצרות רשתות של קשרים בין הנוירונים (תאי העצב) במוח. הרשתות האלו מכוונות כל זרימת מידע חדש לתוכן, לפי המבנה שנקבע בשנים הראשונות. מה שאנחנו 'רואים' אלו הצורות הפנימיות שנבנו בתוכנו. ושוב אנחנו בצורה מקובעת מאותו שורש של המילה צרה. שוב מתגלה המצריים הפנימית של כל אחד מאיתנו.

בני ישראל חוזרים למצריים דרך הסגידה לעגל הזהב. אם ניקח את הסיפור כאלגוריה למסע הפנימי של כל אחד מאיתנו, הייתי מציע לשנות את הסדר. ראשית, בואו נשתחווה לעגל הזהב. עגל הזהב מסמל את כל מה שנתן לנו בטחון. למדנו בילדות צורות שונות של הסתגלות לתנאי החיים: הסתגרות, ריצוי, צייתנות, תוקפנות ועוד. כל אחד והצורה  שסייעה לו לשרוד בצורה המוצלחת ביותר. בהשתחוויה לעגל הזהב שבנינו, אנחנו מודים לו על השירות ששירת אותנו. עכשיו הגיע הזמן לצאת ממצריים ולהשאיר אותו מאחור, משום שגדלנו וכיום הוא מגביל אותנו.

"ואף על פי-כן נוע תנוע" (גליליאו)

התנועה והנדודים, המוכנות להשאיר מאחור מה שהכרנו הם תנאי אחד ביציאה למסע הרוחני. ככל שמתקדם המסע , עומד עולם החומר לפניו כמכשול. את החומר רואים ומה שרואים חזק יותר ממה שאיננו רואים. כשגליליאו אישר את התיאוריה של קופרניקוס שאיננו מרכז העולם, ושהשמש איננה סובבת סביבנו, הוא היה צריך לעמוד מול הממסד הכנסייתי המאיים ולטעון שהדברים אינם כפי שהם נראים. גליליאו אגב, לא אמר את המשפט המפורסם 'ואף על פי כן נוע תנוע' הוא העדיף להודות בפני הכנסיה שטעה ומת בשיבה טובה. גם זו דרך לחיות את החיים.

כיצד אנחנו יכולים להשען על מה שאיננו רואים? מה יכול לעזור לנו לצאת מהמצריים שלנו באומץ למרות שאיננו יודעים לאן מובילה הדרך?

סיפורו של ר' נחמן מברסלב 'מעשה באבידת בת מלך' יכול להיות אלגוריה נפלאה למסע הרוחני. בת המלך יוצאת לגלות לארמונו של 'הלא טוב' והמשנה למלך יוצא למסעות ארוכים ומפרכים, כדי להוציא אותה מכלאה. מצד אחד הוא מצליח למצוא אותה ולחדור אל תוך הארמון מוקף החיילים, מצד שני הוא נכשל ומתפתה לאכול תפוח אסור, רגע לפני שהוא משחרר אותה. שוב ושוב יוצא המשנה למלך לחיפוש ובכל פעם, רגע לפני השחרור הוא מתפתה ונכשל. המכשולים הולכים וגדלים. אם בתחילה היה אפשר למצוא את הארמון שבו היתה כלואה, בהמשך בכל אשר יפנה אומרים לו כולם שארמון כזה אינו קיים כלל בעולם. בהתקדמות במסע הרוחני הולכות ופוחתות האחיזות שלנו. כל מה שראינו פעם כשריר וקיים, אמונות שהשתתנו עליהן את חיינו, הכל נעלם. גם העולם מסביב קורא לנו לחזור לישן והמוכר ואומר לנו שמה שאנחנו מחפשים אינו קיים כלל. אבל, למרות התלאות הרבות והממושכות, נדודים של שנים במדבר, ולמרות כל הקולות החיצוניים אומר המשנה למלך: "אני יודע שישנו בוודאי".

למשנה למלך ישנה וודאות פנימית שהדבר שהוא מחפש ישנו. הוודאות הזו אינה תלויה בדבר. זהו רגע השחרור הגדול מעגל הזהב. חיפושים רוחניים ופנימיים רבים נעצרים רגע לפני השלב שבו אין יותר במה להאחז. זהו רגע הכניעה והנסיגה לאחור. משבר המציאות גורר משבר אמונה. אבל, אם מלכתחילה אנחנו מכוונים את יציאת מצריים שלנו אל מעבר לתחום העולם הנגלה ואם מלכתחילה אנחנו מסוגלים לראות את הטוב בתוך הלא-טוב, הופכים המשברים שבדרך לנקודות של התעוררות ויציאה מהמיצרים. כפי שאומרת בת המלך למשנה למלך לאחר שנכשל בניסיון הראשון: "רק אל תישן… כי העיקר הוא השינה" .

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *