טיפול ביער – חלק ב'

זהו חלק ב' מסיפור טיפול אמיתי שהתרחש ביער. כשיוצאים מגבולות החדר בקליניקה ופוגשים את הטבע, מתרחשים דברים אחרים לגמרי. כדי להכנס לאוירה, קראו את חלק א' של 'טיפול ביער'.

עצירה והתבוננות

מתישהו לפני כמה מאות אלפי שנים התחלנו להרים את הראש.  אנשי המדע, הלקטים של היום, מאמינים שהכל התחיל בשימפנזה אחת. מהשימפנזה יצאו מינים שונים שניסו להזדקף, אבל המין היחיד ששרד הוא האדם שאנחנו מכירים היום.

האם באמת הזדקפנו? אני מסתכל על הגבר שהולך שוב לצידי. אורי הולך ביער כשעיניו בקרקע. ראשו וצוארו מעט כפופים. כשאני מציע לו להסתכל מסביב הוא חש 'לא שייך'. מסביב הוא רואה חבורות חבורות של עצים שמסתכלים עליו בבוז, אם בכלל מסתכלים עליו, אולי עסוקים לגמרי בענייניהם. אורי חש שהוא נמצא בשכונה של הגדולים ותכף גם יחוש נרדף על ידי העצים שהטריד את מנוחתם. "אני קטן והם גדולים" הוא אומר "הנה תראה את החבורה ההיא. האלון הגבוה הזה איך הוא מפלרטט עם האלה ועם האלון הקטן יותר. אין שם מקום בשבילי".

"בוא נעצור רגע" אני מציע "אולי אתה יכול להסתכל על איך שאתה עומד מול העצים. ממש להסתכל על תנוחת הגוף שלך. מה קורה בראש? איפה העיניים? לאן הגוף שלך נמשך?".

עצירה היא רגע של קדושה. כשאנחנו עוצרים נפקחות לפתע העיניים. העיניים הפנימיות פוגשות רגשות, תחושות ומחשבות, העיניים החיצוניות רואות לפתע עולם. אורי יודע מה קורה כשעוצרים. הוא אוהב לעצור בלב שדה בור, בתוך שכונת מגורים עירונית, שדה שניצל לעת עתה משיני הדחפור, עד שבני האדם יכריעו בשאלה: למי שייכת חלקת השדה הזו. בעוד כמה עשרות שנים ימותו כל המתווכחים ביניהם ואנשים אחרים יוכלו לריב על האדמה.

עד שיבואו הדחפורים, אורי יכול להתכופף ולגלות עולם שלם. עצירה מאפשרת התקרבות אל פני הקרקע. שיירת נמלים חולפת בנתיב דו-מסלולי סואן, חיפושית מגלגלת גרעין בשל, קניון נסתר בעומק שני סנטימטר מהווה בשבילה אתגר הנדסי מסובך. עולם שלם בין העשבים שגובהם בעונה הזו כארבעים סנטימטר.

"אני מעדיף להיות קרוב לאדמה. זה מזכיר לי את הילדות שלי. יכולתי לבלות ככה שעות במשחק ובחלימה". אורי טועם מן האדמה, כמו שעשה כשהיה ילד. אני נזכר בילדים שלי שאהבו לאכול חול, נזכר בכלבים שלועסים עשב, בהודים שאוכלים בידיים. כל כך התרחקנו מהחושניות שבאכילה, מהחושניות שבחיים. חצי עולם התרחק כל כך מהאדמה, עד שהוא רואה בה לכלוך. כיסינו אותה בבטון, יישרנו אותה בשביל לבנות בתים, סללנו עליה אספלט והקפנו אותה בגדרות, כדי שנוכל לבקר בסופי שבוע, ב'שמורות טבע'. אפילו האוכל הפך להיות לכלוך. אנחנו מתגוננים כנגדו בחרבות ברזל וקילשונים הקרויים סכינים ומזלגות. אסור לגעת, אסור למשש, בקרוב גם לאוכל יוקמו שמורות טבע.

אני לומד מאורי לטעום מן האדמה. האפשרות להיות ילד, היא האפשרות להיות חופשי. חופשי לחיות בלי ההגבלות והאיסורים של עולם ה'מבוגרים' שמרחיקים אותנו מחיים שיש בהם זרימתיות, שמחה, חושניות, תנועה: אסור להתלכלך, לחלום, להתבטל, לשחק, להגיד אמת ("מה אומרים? תגיד תודה לדודה"), לבטא רגשות כפי שהם עולים מלפנינו, לשמוח בקולי קולות, לקפץ על ספות ומה עוד? "אין ברירה" לימדו אותנו, "צריך ללמוד להסתדר בעולם".

להרים את הראש

"אורי, מה דעתך שנראה ביחד מה קרה לך כשהתחלת להתרומם מהאדמה? כשהתחלת להרים את הראש?" . אני מנחה את אורי לנוע באיטיות, בהילוך איטי. לא להתרומם במהירות מהקרקע. האיטיות, כמו העצירה, היא כלי נשכח. אנחנו אוכלים מהר, קוראים מהר, מדברים מהר, מתחילים ומסיימים יחסים מהר.

ניסיתם פעם לראות פרחים לצד הדרך תוך כדי טיסה מהירה ברכב? למעשה, ככל שמאטים את הקצב, כך אפשר לראות יותר, להריח יותר, ללמוד יותר. כשמאיטים את הסרט, מתגלות לפנינו אלפי תמונות עשירות באינפורמציה, עולמות שלמים שהסתתרו מתחת למהירות.

אורי מתרומם לאט לאט. הראש עדיין כפוף, כמו דוחף כלפי מעלה את משקל השמיים, בלי להישיר מבט אל עיני העצים הצופים בו. לאט לאט הוא מזדקף עד שהוא נעצר. נעצר לפני שהזדקף, כשראשו עדיין כפוף. יד נעלמה, אולי איום נסתר, מונע ממנו להרים את ראשו לגמרי. הגוף אומר לו לעצור, המתח בעורף, הדריכות שהוא חש לפתע בכל גופו. הקול הפנימי אומר 'אסור להרים את הראש'. אורי משתהה עוד קצת עם המתח הבלתי נסבל. אוסף כוחותיו על הגבול הבלתי נראה המבדיל בינו לבין ההזדקפות, בין הילד הקטן והמפוחד לבין הגבר שמרים את ראשו.

'אני רואה את אבא. אבא לא רצה שאני אהיה גבר. אני מרגיש ממש את הפחד. כאילו שיש איזו נקודה בחיים, שלא יכולתי לגדול יותר ונתקעתי שם. אם אני ארים את הראש, אני אחטוף'.

להרים את הראש. גם אני מכיר את החוויה הזו. אתה מנסה להיות אתה, אדם קטן בגובה 1.38 מ', מול אדם בגובה 1.70 שקוראים לו אבא, והאיש הגבוה הזה אומר לך שאתה לא יודע מה אתה מדבר. אתה מנסה להאחז בכל כוחות הנפש, לגייס את כל הידיעות השכליות שלך, למתוח חזה, ידיים ורגליים, לנופף בכל אשר לך ולהגיד: 'אני יודע, אני יודע. גם אני בן אדם. גם לי יש מקום בעולם, תראה אותי' אבל ה-1.70 מ', אחרי שעייף מלהתווכח פוטר אותך בבוז: 'אתה לא יודע, רק אני יודע. אתה אף פעם לא תדע, כי תמיד אני אהיה גדול ממך'. לנצח, אני אשאר קטן, לנצח כל מי שאפגוש יהיה גדול ממני, ידע יותר ממני, לנצח אחפש אותי, אשרוט ואאבק במי שלוקח ממני את הידיעה שלי. גם יאוש אקח איתי לדרך. מילים לא אומרות מאום, מילים זה בשביל להשתיק את השני, כדי שאדע שאני קטן ואשאר קטן.

מילד לגבר

'אבא היה גבר, גבר' אומר אורי 'וגם שני האחים הגדולים שלי. אם מישהו יעיז להפריע להם או להגיד משהו מולם, הם ירביצו לו. לא יכולתי להיות חזק כמוהם, אז בניתי לי עולם משלי. עכשיו אני מבין שעד היום אני בעולם הזה שבניתי'.

'איזה עולם?'

'הלכתי לטבע. אני מדבר עם העצים ועם האבנים, עם כל מה שדומם. העצים והאבנים יותר טובים מהאנשים. משם אני יכול להסתכל על העולם של האנשים הרעים שמלכלכים, כועסים, רבים, אלימים, לא מבינים בכלל מה זה העולם. משם אני יכול להסתכל מלמעלה ולשפוט את כולם'.

'נסוגת לעולם משלך. עולם המבוגרים מפחיד, אז יצרת לך מקום שבו אתה אפילו מעל כולם. תראה איך מתוך החולשה מצאת דרך להתחזק. אבל לא באמת להתחזק, נכון?'

'כן' הרהר אורי 'נכון, זזתי הצידה מהעולם. אני כועס נורא על אנשים. בעצם הייתי רוצה להיות בחברתם, שישחקו איתי בחיים האלו. אני רואה שאולי אני צריך לפרוץ בחזרה למרכז וללכת ישר על המלכות. להיות מלך, לא ילד שמסתתר. אבל איך עושים את זה?'

טבעאיך עושים. איך עושים. לא עושים. נותנים לזרע לנבוט. נותנים לזרע הקטן להיות עץ. האמונה ששינוי מגיע מעשייה שלנו מושרשת כל כך עמוק. העץ הגדול שלידנו גדל כך משום שהחליט להפרד מן הזרע ולהפוך לעץ? הוא בקע את קרומי האדמה הקשים בהחלטה נחושה? איך אפשר להסביר לאדם שאינו דתי שיש חוקיות נסתרת שמנהלת את העולם? אתה צריך להיות מדען ברמות הגבוהות ביותר או איש מאמין, כדי להבין שעיקר העשיה שאפשר לעשות בעולם היא לצפות במה שמתרחש, להסכים למה שקורה, הסכמה גדולה ועמוקה לפלא הבלתי מובן הזה.

'אולי תסתכל על העצים מסביב אורי ותראה איך הם חיים. אולי נוכל ללמוד מהחכמה השקטה שלהם?'.

'הם עומדים זקופים' אורי מזדקף, 'הידיים שלהם פרושות ללמעלה ולצדדים והרגליים נטועות חזק בקרקע. כל אחד מושיט ידיים כמה שהוא יכול'.

'מה אתה לומד מזה?'

'אני מסתכל החוצה כל הזמן על האנשים לראות אם הם מסכימים לי, מקשיבים לי, אוהבים אותי, מעריכים אותי. זה כאילו שהמקום שלי תלוי באנשים אחרים. אני צריך אישור מהעולם. העצים לא מבקשים אישור. הם עומדים על מקומם ורק נותנים. את כל מה שיש להם'.

אורי מושיט ידיים כמו ענפי עץ ונותן. פניו מתרככות. הראש זקוף, אך נח. 'זה הרבה יותר קל' הוא אומר 'לא צריך להשקיע מאמץ כלפי העולם. וגם… בעצם גם מקבלים. כשאני מושיט ידיים ונותן הידיים שלי מקבלות. כמו עלי העץ שמקבלים אור שמש, כמו השורשים הפרושים באדמה ומקבלים הזנה. לא צריך לדאוג'.

 

מעוניינים בטיפול אישי? 

ניתן ליצור איתי קשר ישיר ואף לקבוע איתי פגישת הכרות לבדיקת האפשרות של טיפול אישי בפסיכותרפיה גופנית. הטיפולים מתקייימים באזור ירושלים, צור הדסה ותל-אביב. קראו כאן : כל המידע על שיטת הטיפול, הגישה  שלי לטיפול ועוד.




הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *