- יואב אפטוביצר – נפגשים - http://www.nefeshbaguf.com -

איך לא להצטדק לקיומנו?

בשנת 1782 נתן מלך צרפת לבעלי המולאן, בית חרושת ליצור תכשיטים, זיכיון רשמי על המים שזורמים בנהר הצמוד. הבעלים התחלפו מאז כמה פעמים. היום, בשעה שאני יושב וכותב בחדר קטן במרכז המדיטציה המולאן בדרום צרפת, ממשיך הנהר לזרום בשצף. לא הרבה השתנה כאן. השכן מימין כועס על גדר האבן שנהרסה, עינו של השכן משמאל צרה בפעילות המדיטציה  שבלב הכפר השמרני. 

מכל העולם מגיעים לכאן לבבות אנושיים כדי למצוא מנוחה. הכל כאן ירוק יותר, המים בשפע, אבל נפש האדם לעולם נאבקת על מקומה. מה גורם לנו להיות פגיעים כל כך? מדוע אנחנו נאבקים במה שמגלה לנו המציאות על עצמנו, במי שאנחנו ובאחרים? מה יכול לעזור לנו להגיע למנוחה?

הטבע האמיתי שלנו הוא שמחה ומנוחה אומרת ימימה. כשאנחנו מזהים שאנחנו במאבק, סימן שאנחנו לא באיזון. נוכל להתייחס לזה כמו למד טמפרטורת המים ברכב. כשהמחוג מתחיל לנוע מעבר לקו האמצע ומתקרב אל האזור האדום, סימן שיצאנו מאיזון. צריך להאט או לעצור ולבדוק מה קורה.

בהתחלה אולי נשים לב רק כשהמחוג מתקרב לאזור האדום. נתעורר ונראה שאנחנו במאבק רק כשהוא בולט על פני השטח: ריב עם בן זוג, מאבק מול שכנים וכדומה. בהמשך, נתחיל להיות ערים גם לתזוזות עדינות יותר של המחוג. נוכל לזהות למשל שבקשה, לכאורה תמימה, שהפנינו לבת הזוג, נאמרה בטון מתלונן שיש בו קורטוב של מאבק. נוכל גם לזהות מאבקים פנימיים שמעידים, כקצה הקרחון, על סתירות פנימיות בתוכנו. הרגישות המתפתחת הזו תעזור לנו להביא את ה'רכב' שלנו לתיקון הרבה לפני שנשרף המנוע.

לבוש אפשר להחליף

נסיעה של עשר שעות בכבישים מפותלים דרך הרי הפירנאים ועד דרום צרפת יכולה להיות מתישה ביותר. הריכוז המתמיד בכבישים הלא מוכרים והניסיון לקלוט מהשלטים הקטנים בצידי הדרכים איפה אנחנו ולאן ממשיכים, הולך ומקלף ממך את תחושת הנחת. קצות העצבים נחשפים ואתה צפוי במהירה להיאבק בזו שיושבת לצידך. הערות על הנהיגה שבדרך כלל היו חולפות בקלילות, חודרות הישר אל לב הפגיעות. "לא מעריכים את המאמץ שאני עושה" אתה חושב, "לא סומכים עלי", "לא רואים אותי", "מתקיפים אותי".  תבחרו לכם את אחת מהמחשבות האלו או את כולן. כשאנחנו לא בטוחים בעצמנו, כל השדים יכולים לצאת החוצה. ימימה קוראת לשדים האלו 'צורות'. למה צורות? משום שהן כמו ציור שצוייר במשך שנים בתוכנו.

בכל פעם שאנחנו פוגשים אירוע מסוג מסויים, התגובה שלנו תלבש את אותה צורה. יש כאלו למשל שהצורה שלהם במקרה של פגיעות תהיה להסתגר ולהתכנס בתוך עצמם. אצל אחרים, הצורה תהיה להגיב בהתפרצות של כעס. כך או כך כשאנחנו קוראים לדבר הזה שיוצא מאיתנו צורה, אנחנו פותחים פתח לשינוי. כשאנחנו אומרים צורה, אנחנו גם אומרים שבעצם זו לא המהות שלנו. זהו רק מלבוש חיצוני שנרקם במשך שנים, כתוצאה מחוויות חיים שעברנו. לבוש שהתאים בזמנו כדי לשרוד, אבל לבוש אפשר להחליף.

גשם מתחיל לרדת, מתחיל להחשיך ואני מזהה שההערה על הנהיגה האיטית שלי מביאה בעקבותיה רגש עלבון ושבריר שנייה אחריו מופיעה 'תגובה קופצת', כך קוראת ימימה לתגובה המיידית שאינה בשליטתנו: "ככה אני נוהג, מתחיל להחשיך וצריך להיות זהירים. אף אחד לא יגיד לי איך לנהוג!".

הצפיה והזיהוי הם הכלים הראשונים שאנחנו מפתחים בלימודי ימימה. צפיה פירושה שאנחנו ערים וצופים במתרחש במידת רוחק מספקת, שמאפשרת לנו לזהות צורות תגובה שמזיקות לנו. הצפיה אפשרה לי למשל, לזהות את התגובה הקופצת ומה שמתלווה אליה: גרון נחנק וגוף שהתכווץ לעמדת מגננה. אני שם לב שהמחוג במד המאבק מתחיל לזוז לכיוון האדום. השקט הפנימי הופר ואני מרגיש צורך להצטדק על הנהיגה שלי.

זו היתה רק הערה קטנה על הנהיגה. ומה קורה לנו בחיים כשאנחנו מצטדקים שוב ושוב על עצם קיומנו?

ההצטדקות היא אחד ממושגי המפתח הראשונים שנלמד. כשהתחלתי ללמוד עם ימימה שיננתי את הקטע הבא בעל פה והוא ליווה אותי שנים רבות בדרכי לשיחרור:

"…מהבנה שכל פונה אינו לא אבא ולא אמא

אז תתנער ממאבקך בפני כל אחד

ואז אל תצטדק לקיומך

זאת אומרת אל תבקש מהשני רשות כדי להתקיים ותבקש רשות.

מה זאת אומרת?

אל תצטדק, תנוח על מקומך, תהלך בדרכך לשלום".

מתי אנחנו מצטדקים? למשל כשאנחנו מסבירים הסברי יתר את עצמנו, כדי שהשני יאשר לנו את מה שעשינו. כשאנחנו מצטדקים, אנחנו מזמינים את האחר לתת לנו אישור ורשות לנהוג כפי שנהגנו.  מי שלומד, אומרת ימימה, "מבין כמה ההצטדקות מחסירה ממנו, כמה אינו מכבד את מקומו".

לא פלא שאנחנו נוהגים ככה. החיים בעולם הזה, כבר מהילדות המוקדמת, למדו אותנו שאיננו יכולים להיות עצמנו בפשטות. כשקפצנו בשמחה על הספות בסלון ההורים, אמרו לנו לא להשתולל, כשבכינו אמרו לנו להפסיק לבכות, כשהתרגשנו אמרו לנו להיות רציונאליים. צעד אחר צעד למדנו להיות ילדים 'טובים', זאת אומרת אנשים המתאימים עצמם לרצון האחרים.

מה שאנחנו קוראים לו היום  'אני' הוא גירסה חיוורת ומצונזרת של הכוחות שלנו המבוססת על פחד, כפי שאומרת מריאן ויליאמסון (שדבריה צוטטו בנאום ההכתרה של נלסון מנדלה) :

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור … אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? … אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו… כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח, אנחנו מעניקים, בלי דעת, רשות לאחרים לעשות כמונו …"..

מה יכול לעזור לנו להפסיק לצמצם את עצמנו או במילותיה של ימימה 'להחסיר' מעצמנו?

ההבנה, לא זו האינטלקטואלית, אלא זו שאנו מאמצים לפנימיותנו וחווים את כל השלכותיה בתוך חיינו, יכולה לשחרר אותנו מן הצורך להצטמצם ובעקבותיו להצטדק. אנו מבינים שהצמצום נולד מתוך המשך ההתייחסות שלנו לאנשים אותם אנו פוגשים בחיינו, כאילו היו אבא ואמא. הדרך לשחרור עוברת דרך הפרידה מההזדהות שלנו עם דמות הילד בתוכנו וגדילה אל המקום של הבוגר הלומד מהחיים. אם כל מי שאנחנו פוגשים אינו לא אבא ולא אמא אנחנו יכולים לבסס יחסים שוויוניים עם העולם. וכשאנו מפסיקים לבקש רשות, פוסק גם המאבק. אפשר לנוח. לנוח על המקום שלנו שאינו צריך אישור, אפילו לא ממלך צרפת…

קיומנו אינו תלוי באף אדם. בשורש קיומנו גם איננו שונים מאף אדם. בכולנו אותה אנושיות שמחפשת אהבה ושלום. אנחנו יכולים להלך בדרכנו האישית והמיוחדת, בלי הסתרה ובלי בקשת רשות לקיומנו.

אין כמו מילותיה של המשוררת האמריקאית הנפלאה מרי אוליבר בשירה 'אווזי הבר' כדי לסכם את הדברים: "אינך צריך להיות טוב. אינך צריך לזחול על ברכיך בחרטה מאה מיילים במדבר. אתה רק צריך לאפשר לחיה הרכה של גופך לאהוב את מה שהיא אוהבת".