השינוי אפשרי

"שמחה יכולה לחזור ללב עצוב
וכח של מחשבה יכול לחזור למחשבה
גם כוחות הנפש יכולים לחזור לנפש
ואפילו ידעו סערה, סבל משנים
ועליות וירידות, התנגשויות
אפילו זה, אפילו מאוד. "

המשפט הזה לקוח מתוך שיעור ההכנה הראשון של ימימה. הוא נותן כיוון אופטימי לכל מי שנכנס לעבודת התיקון. לכל מי שנמצאת בתהליך שינוי. ולכל אלו שלא יודעים שהם נמצאים בתהליך השינוי. לאלו שנמצאות בגיא צלמוות, חושך, אין אור בקצה המנהרה, חוסר אונים ואובדן כל תקווה. אנחנו לומדות שאפילו מי שיודעות וידעו סערה וסבל של שנים, אפילו מאוד, אפילו שם שמחה יכולה לחזור ללב העצוב וכוחות הנפש יכולים להתחזק.
למה אנחנו צריכות משפטים כאלו? כשאני בתוך הסבל, הכל נראה חסר סיכוי. תבניות שליוו אותי שנים שוב עולות ומתגלות מול עיני, מקומות שחשבתי שתיקנתי, שוב מופיעים כלא מתוקנים. נדמה שאין התקדמות. אז אולי לאחרים זה נכון.

פה מקומה של ההבנה בתהליך השינוי. זו רק הבנה אחת מסדרה של הבנות, וכשהן מתקבצות יחד, הן יוצרות בתוכי מבנה אחר של הסתכלות על מה שמתרחש. הבנה, זה מלשון מבנה. היא יסוד בתהליך השינוי משום שאם קודם רק הסתכלתי על קצה המנהרה ולא ראיתי אור, עכשיו אני מסתכלת מבחוץ על המנהרה ועל עצמי ואומרת: זה שעכשיו חשוך, לא אומר שגם בהמשך יהיה חשוך, אפילו אם זו מנהרה ארוכה במיוחד. זו מנהרה, זה לא תהום. וטבעה של מנהרה שיש בסופה אור. זה כמו לקבל מפה של החיים.
לפעמים עצם תהליך השינוי כרוך בכאב. שינוי הוא כמו לידה, הוא כרוך בצירים, הצירים באים בגלים ונהיים תכופים יותר ויותר, בעצם כשהכי הכי קשה וכואב, זה הרגע הכי קרוב ללידה…

ניקח לדוגמה את הנשר. הידעתם שהנשר חי 40-50 שנה? כדי לחיות זמן ממושך שכזה, הוא צריך להסכים בשלבים שונים של חייו לעבור כאב, אחרת הוא ימות מוקדם מידי. כדי שיוכל להמשיך להתקיים הוא צריך לשפשף את מקורו ואת ציפורניו בסלעים בצורה מכאיבה ביותר, לוותר על הישן ולהסכים כך להתחדש. אחרי שעשה זאת הוא עובר נוצה ונוצה ובודק האם יש נוצות ישנות ושולף אותן החוצה, כדי שלא יפריעו למעופו. תהליך ההתחדשות והשינוי כרוך במציאת הישן והמגביל והסכמה בתהליך כואב לוותר על זה. בשפה של ימימה, ויתור על המיותר…

הזמנה להסתכל השבוע: באיזה נוצות ישנות אני מתעטר עדיין והאם אני מוכן לוותר עליהן?

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *