העגלה נוסעת אין עצור

מכירים את הקולות הפנימיים שנוזפים בכם ואומרים: 'את חייבת להספיק', 'לא עשית שום דבר היום', 'אתה כל כך לא יעיל', 'מתי כבר תתבגר ותתחייב למשהו?!'. לפעמים, משרק פתחנו את העיניים, הם עומדים מעלינו ונוזפים: 'קום כבר, יש הרבה דברים לעשות. אתה לא מתכוון להתמרח היום במיטה. נכון?'. אחרי שהסרנו את קורי השינה, רשימת הדברים לטיפול כל כך ארוכה, עד שאנחנו קורסים ביאוש אל תוך הכורסא, עם כוס הקפה של הבוקר.  עולם המבוגרים, שגדלנו לתוכו בעל כורחנו, דורש שנשלם חשבונות חשמל, מים וארנונה, נמצא את הדיל הטוב ביותר מול חברת הסלולר, נתפרנס בכבוד, נלמד ונתקדם. כל הזמן 'להתקדם בחיים' ולהספיק כמה שיותר.

'שוב אני מוצץ גבעול, מתחת גשר מט לנפול, כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת, שוב אני מתחיל לשאול, מה לרצות, מה לאכול, כשהנמלה העניינית אותי מודדת.'

בשוליים, הלא כל כך צרים, של החברה המקדשת תפוקה, מהירות ויעילות, נמצאים כל אותם חולמים בהקיץ שמתנהלים באיטיות. מאיר אריאל בשירו 'העגלה נוסעת, אין עצור' היטיב לתאר את 'ההמולה הסחרחרה' ו'התאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת'. החיים כפי שרובנו חיים במערב, דומים יותר לקן נמלים קדחתני שאינו נח לרגע: אריאל רוצה לנוח, כי הוא מבין ש'התשוקה לכל כיוון אותי הורסת'. אבל כנגד הוא שומע את קול החברה שממשיכה לאיים: '… העגלה נוסעת, אין עצור. לא קפצת עליה היום – חלפו חדשיים והנה נשארת מאחור'.

האנשים החולמניים, האיטיים, אלו שאינם עומדים בקצב החיים המודרני, מגיעים אלי לא פעם לטיפול מתוך תקווה שאעזור להם לקפוץ בחזרה אל העגלה, מתוך אותו פחד 'להשאר מאחור': מירב שמלאה רגשות אשם כי היא יושבת בבית כבר חצי שנה ורק מציירת ומציירת ללא הפסק, בעוד בעלה מפרנס ודואג לכל החשבונות, מיכאל שצריך לנהל את העסק המשפחתי ומעדיף לבלות שעות של משחק עם הילדה שלו, רמי שעזב קריירה מבטיחה בעיתונות והחל ללמוד הלחנה ושירה במקום 'לעשות משהו מועיל עם החיים שלו'. כל אלו ואחרים מנסים להישמע לקולות שהוטמעו בנו כל כך טוב להיות יצרניים ולא יצירתיים ולהעדיף צרכנות על פני יחסים.

על הקשר בין צרכנות ליחסים אפשר ללמוד מסיפורו של דיפאק צ'ופרה על קובה. בביקורו שם, הוא ראה ברחובות זמרים ורקדני רחוב, מלצריות מחייכות ומפלרטטות, בכל שררה אוירה עליזה. יום אחד החליט לשאול את מארחיו לפשר הדבר. 'אנחנו עניים' השיבו לו 'אין לנו כסף לקנות דברים, אז אנחנו משקיעים בקשרים בין אנשים'. באותו רגע הבין צ'ופרה, כמה עמוק פלשה תרבות הצריכה לתוך חיינו. אנחנו צורכים כמויות אין סוף של סרטים, תוכניות טלויזיה, חדשות בלתי פוסקות, מידע ששוטף את מוחנו ללא הפסק דרך הסמארטפונים, כסף, משרות, מצרכים, אוכל ועוד.

שכחנו את אותו פנאי שקט, אותה הוויה רחומה של שקט ופנאי והמקצב האיטי של פעם שמתגעגע אליו מאיר אריאל ומתגעגת אליו גם המשוררת זלדה בשירה המופלא על פנאי: 'היה לנו אוצר של פנאי, עדין כאויר הבוקר. פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים. פנאי של אמא, סבתא והדודות. יושבות בנחת בסירה של זיו, שטות אט-אט בדוגית שלום עם הירח ועם המזלות'.

הפנאי הוא באמת אוצר. אי אפשר לקרוא עליו ברפרוף מהיר בסמארטפון ולעבור הלאה לריגוש הבא. הוא מבקש שנהיה איתו בדממה, בנוכחות, כאילו אין זמן בעולם, אין מה להספיק. רק אז, מתוך ההקשבה הזכה יכולה לבצבץ אותה תחושה של נחת, שהתרבות שלנו מחפשת בכל כך הרבה אי-נחת. אחת הדרכים למצוא את הפנאי הזה בחזרה היא לתת מקום לילד שבתוכנו.

מיכאל הגיע אלי מתוך תקווה שאעזור לו להיות יעיל יותר בעבודה שלו כמנחה קבוצות. מצד שני הוא מצא שהניסיונות שלו לעמוד ברף ההצלחה שהציב לעצמו גרמו לו לעצבנות רבה כלפי הקרובים אליו. הכעס הלך ומילא את חייו ודברים שאהב לעשות הלכו ונדחקו הצידה. תקשיב לילד הצעתי. מה הוא רוצה לעשות עכשיו? מיכאל הקשיב לילד דרך הגוף. הגוף רצה לרדת לרצפה. במקום הישיבה המכופתרת על הכיסאות, שני מבוגרים שמשחקים במטפל ומטופל, הילד רצה לגעת ברצפה. ישבנו בשקט על הרצפה, במשך דקות ארוכות נתנו לפנאי להכנס לחדר. מיכאל התחיל לעקוב בעניין אחרי קוי המרצפות ולדמיין שהוא מוביל לאורכם ספינות, כאילו היו תעלות מים. הוא הלך והתקרב וראה שמה שנראה למבוגרים כ'אותו דבר' וחסר עניין, מלא בגוונים ובאפשרויות. לכאורה לא עשינו שום דבר שיש בו תועלת, רק להרשות לעצמנו להיות, לשחק, לחלום, כמו ילדים.

בפועל, כמו כל יצירה אמיתית, אפשרנו לכוח החיים להרים את ראשו מעל מה ש'צריך לעשות'. במקום הזה עלה למיכאל פתאום זכרון ילדות: שני הורים שעומדים מעליו ומאיצים בו לעשות את צרכיו. 'תלחץ, בכח, תוציא' הם אמרו לו. תלחץ, תתאמץ, זה מה שאמרו לנו וזה מה שאנחנו ממשיכים לומר לעצמנו היום. בזכות ההסכמה לפגוש את הילד בתוכו, למד מיכאל להנחות במשחק, בלי לחץ, בלי מאמץ, רק להיות ולחוות, כמו ילד. יצירה, מנוחה, שלווה, לא נולדים מתוך מאבק ומאמץ. חיים חדשים, כמו החיים ברחם, נולדים מתוך אותה הוויה של נתינת מקום לעצמנו והתמסרות לקצב הטבעי של הדברים.  

 

הדפסה הדפסה

4 תגובות בנושא העגלה נוסעת אין עצור

  1. מאת רונית‏:

    הי יואב.
    יש הרבה נכון בקצב חיינו המסחרר.
    חשוב המקום האישי השקט.השמחה.
    אך אנו במציאות של עשייה וחשוב לא להתרחק ממנה אבל מהפנים החוצה ולא מהחוצה פנימה.
    ימימה אמרה שאנו לומדים משניהם.
    בי.רונית.
    מזל טוב לדרך המשותפת.הזוגית.

  2. מאת שרה קימרון‏:

    ברכות מכל הלב על מיסוד הזוגיות. מזל טוב והצלחה במסגרת החדשה

  3. מאת אושרי‏:

    יפה ונוגע ללב. תודה

  4. מאת דודו‏:

    תודה לך. הצלחת להרגיע אותי לרגע מכל הציפיות שמסביב וכמה אני עומד בהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *