המפלצת מלוך נס

איך אפשר לקבל את הכאב במקום להאבק בו? כיצד עוזרת לנו ההבנה של מקומו של הכאב, הפחד וחברים אחרים בתהליכי השינוי להפוך אותם מאוייבים לחברים מסייעים?

מיכל השתרעה ברישול על מזרון הטיפולים, מגלגלת מבט עייף לעברי: "אני לא מוצאת את עצמי. איבדתי את עצמי".

"למה את מתכוונת?" שאלתי "את יכולה לתאר קצת יותר את התחושה?".

"אני מרגישה כאילו שאני הולכת בים המלח והבולענים בולעים אותי. אין לי שום קרקע".

מיכל ואני כבר הכרנו זמן רב. לאחרונה, אחרי שנתיים של טיפול שבהם היתה מסוגלת לראות רק את השחור והחשוך בחייה, החלה מיכל לראות אפשרויות אחרות. ההומור והאופטימיות חדרו לפגישות שלנו כמו קרני אור למערה חשוכה. כמו אנשים המוצאים מצינוק חשוך אחרי זמן רב, גם עיניה של מיכל סבלו מסינוור. במקום הקירות הצרים של הצינוק נפתח לפתע מרחב גדול, מרגש, אך גם בלתי ידוע ולפיכך גם מעורר פחד. לאן הולכים במרחב הזה? מה מקומי ומי אני בתוך המרחב הגדול, לאחר שהתרגלתי לקירות הצרים? 

בתהליך השינוי אנחנו מוצאים את עצמנו נדרשים להיפרד מהישן. הישן יכול להיות מכאיב, כובל, מדכא אבל נותן לנו תחושה מדומה של בטחון. אנחנו מכירים כל סנטימטר ברצפת הצינוק, כל חריץ בקיר ומסתפקים בפיסת השמיים הכחולה הנשקפת מבעד לסורגים. ברגע שאנחנו נפרדים מהמקום הישן אנחנו נכנסים לאזור הדמדומים של תקופת המעבר. במערב, אנחנו קוראים לזה מוות. הטיבטים קוראים למעבר הזה בין חיים לחיים בארדו. זה הזמן האמיתי, שבו אנחנו יכולים להתחבר למהות שלנו. הגוף וכל משחק התפקידים של החיים נושר והמהות האמיתית נחשפת.

לא צריך למות ממש בשביל להיות בבארדו. כשאנחנו עוברים שינוי משהו מת. נשל הנחש מושל מעלינו. הזחל שהיינו נכנס לתרדמה. לא סתם חשה מיכל שאין לה קרקע. כשהישן נושר והחדש עדיין לא קיבל צורה, אין לנו במה לאחוז, אין לנו על מה להשען. אין לנו קרקע. מי שהיינו מת ומי שנהיה עוד לא ידוע. אבל אפשר גם להסתכל על זה אחרת: מי שהיינו ומי שנהיה הם חלק ממשחק תפקידים, כמו חיים שונים, שאנחנו מתגלגלים לתוכם. תקופת המעבר חושפת בפנינו אני עמוק יותר, זה שאינו תלוי בתהפוכות החיים.

"את יודעת " שיתפתי את מיכל "גם לי בימים האחרונים יש תחושה של חוסר קרקע. אני עובר כל מיני שינויים, העתיד לא ידוע ויש לי תחושה לא יציבה".

מיכל פערה עיניים, אך התעשתה מייד, נחלצת להושיט לי עזרה, שוכחת לרגע שהיתה זו היא שהרגישה חסרת קרקע: "דמיין שאתה בסירה בים. הסירה מתנדנדת על הגלים".

החלטתי מיד לשתף פעולה ולתת למיכל להוביל:  "מכיוון ששנינו מרגישים חוסר יציבות, אולי תמשיכי להנחות אותנו עם הדימוי הזה?"

"התחושה של אי יציבות לא תמשך זמן רב. אחרי שחתרנו בים, אנחנו קרבים לחוף. באמצע הים יש אי. הנה אנחנו מגיעים. רגלינו דורכות על הקרקע. אפשר לנוח. להניח רגליים, לשבת ולשתות מיץ".

מיכל ואני נשמנו עמוקות ושתקנו . נחים לנו בצל עצי הקוקוס, על אי טרופי, בלב ים.

לפתע אחז במיכל כאב חריף בגב. הכאב היה חבר קרוב מאוד שלה. תקופות ארוכות היה מבקר אצלה בימים ובלילות. מעסיק את מחשבותיה וצובע את חייה בצבעים כהים. חלק מתהליך השינוי שעברה מיכל היה להכיר בכך שהכאב אינו כל עולמה. עכשיו, היה זה כאילו חזר הכאב בהתרסה, מזלזל ב'התקדמות' שלה.

"בואי נמשיך את התסריט שבנית" הצעתי "אם אנחנו מסתכלים על הכאב שהופיע במשקפת, איזו צורה תהיה לו בתסריט?"

"אני רואה מפלצת שחורה, שמנה שמתקרבת במהירות לאי ובאה לבלוע אותי"

"ומה את עושה?"

"אני מחפשת מקום להתחבא באי, אבל לא מוצאת"

"מה את אומרת שנזמין את המפלצת לשבת איתנו? אם את מדמיינת שהיא יושבת איתנו ומספרת – מה היא תספר?"

"אני רואה מקרוב שהיא דומה לסוס יאור. היא בעצם טעתה בדרך. יש לה ילדים על האי שמחכים לה והיא מודאגת, מבולבלת, מרגישה אבודה ומפוחדת. אנחנו לוקחים את הסירה שלנו ומלווים אותה עד שהיא חוזרת אל ילדיה".

כשהוחזרה המפלצת לאי שלה, חלף כמעט הכאב בגבה של מיכל.

פעמים רבות אנחנו מתייחסים לכאב כמפלצת. אנחנו חוששים שהכאב יבלע אותנו ונאבקים בו. אבל, אם נעיז ונזמין את הכאב לשבת עמנו, אנחנו עשויים לגלות רכות, פגיעות, געגוע וכמיהה. המפלצת של מיכל הגיחה ממעמקים. רבים מהמיתוסים מדברים על המפלצות המתגוררות במעמקי הים. במיתוסים האלו יוצא הגיבור עם חרב הקסמים, נלחם, כמעט מת ולבסוף מנצח את המפלצת. ומה אם נשים אישה במקום גבר במיתוס? אם נרשה לצד הנשי שבנו להכיל במקום להכרית?

באנגלית המילה לאי היא איילנד. אם רק מקשיבים להגייה של המילה שומעים: איי, במשמעות של 'אני' ולנד במשמעות של 'אדמה'. מיכל הגיעה לפגישה עם תחושה שהיא איבדה את עצמה, כמו המפלצת שאיבדה את דרכה, איבדה את האי שלה, איבדה את מקומה. בסוף הפגישה היא מובילה את המפלצת חזרה אל האני שלה ואל הקרקע שלה.

הכאב- המפלצת יכול לבלוע אותנו או שהוא יכול להיות זה שמחזיר אותנו אל האי שלנו. הוא יכול למשל להזכיר לנו את הקרקע הראשונה שלנו – את הגוף שלנו. הוא יכול להזכיר לנו שאיבדנו את דרכנו ולהעיר בנו בחזרה את הכמיהה לחזור הביתה. ההבנה שהפחד, חוסר היציבות, תחושת האובדן, הכאב הם ביטויים לשינוי ותקופת מעבר, יכולה להפוך אותם ממערבולות בולעניות לסירות הצלה.

טיפול נפש וגוף

למתעניינים בטיפול: ניתן ליצור איתי קשר ישיר ואף לקבוע איתי פגישת הכרות לקראת טיפול פסיכותרפיה גופנית באוריינטציה רוחנית. הטיפולים מתקייימים באזור ירושלים ותל-אביב.

הדפסה הדפסה

תגובה אחת בנושא המפלצת מלוך נס

  1. מאת י. דניאל‏:

    אני קוראת ומתרגשת . ואולי אני יכולה לאמר שכל מילה מיותרת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *