הלב שנפתח

לפעמים נדמה לנו שרק תהליך ממושך של שנים, עבודה קשה וסיזיפית, יביא לשינוי. לפעמים נדמה לנו שלעולם הלב הזה לא יפתח. בסיפור הטיפול הזה המבוסס על טיפול אמיתי, מסופר על מפגש אחד שהביא לשינוי משמעותי. לפעמים, כשהפרי בשל, צריך רק לבוא ולקטוף אותו. את הסיפור פרסמתי לפני מספר שנים באתר מהות החיים. זה קרה לפני מספר שנים. נפגשנו פעם אחת בלבד. האמנתי אז במוסכמות הנפוצות בקרב מטפלים, מטופלים ומתרגלי הדרך הרוחנית. האמנתי ש'המסע הוא ארוך', ש'אי אפשר לקצר תהליכים', ש'הדרך היא העיקר'. פגישה אחת עם אורנה לימדה אותי על קיומם לפעמים של רגעי קסם שבהם אנחנו עדים להתרחשויות מופלאות שמקורן בסמוי מן העין. אותם רגעים, כמו פקיעת הזחל מן הגולם, כנפיו מתמתחות לצבעוניות נפלאה או כמו אותו בוקר חורפי, שבו לפתע זרועה הגנה בפרחי נרקיס לבנים שעלי כותרתם פרושים אל העולם.

לא עליך המלאכה לגמור

אנו עושים דרך ארוכה של 'עבודה רוחנית', 'עבודה פנימית'. לא פעם ולא פעמיים אנחנו נופלים, מרגישים ש'שום דבר לא השתנה' ש'אנחנו באותו מקום'. לפעמים מאמצים אמונות כמו 'אי אפשר להשתנות צריך לקבל את מה שיש' ולא פעם נקלעים לייאוש. ואז, אם זכינו, קורה משהו. יום אחד אנחנו מגלים שהפרח נפתח, שניצן ירוק הופיע כבליטה קטנה על הענף. ימימה אביטל ז"ל, המורה שפתחה את ליבי לשמחה, קוראת לרגעים האלו 'התרחשות'. ישנה העבודה היום יומית שאנחנו עושים וישנו אותו תהליך מסתורי המתרחש הרחק מתודעתנו ושאינו בידינו, אינו בשליטתנו.

" לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (מסכת אבות ב', כ"א). החכמה הזו של אבותינו עוזרת לי להבין, באותם הרגעים כשהמשא על כתפי השחוחות מרגיש כבד מנשוא, שאינני נושא אותו לבד. אינני שומר מסורת, אבל אני מכיר באותה התרחשות נפלאה מבינתי.
——-

דקת גיזרה, ראש מתולתל. בפעם הראשונה והאחרונה שפגשתי את אורנה היא נראתה לי כמו אותה סורִיקטה אפריקנית, החיה דמויית הסנאי, העומדת זקופה על שתי רגליה, ערנית ודרוכה לכל סביבותיה, מרימה ראשה מעל צמחיית הסוואנה מביטה לכאן ולשם, לא שקטה.
"אני רוצה לדעת מי אני. מאוד חשוב לי מה שאנשים אומרים לי. כל אחד אומר לי משהו אחר. ואני כבר לא יודעת מי זו אורנה. תמיד החיים שלי היו בשביל אחרים" המשיכה, "תמיד ניסיתי לרצות את כולם. תמיד ניסיתי להרשים כדי לזכות בתשומת לב. אבל ההורים שלי האשימו אותי שאני מתמרדת. בתיכון אמרו שאני מופרעת. כמה שניסיתי לרצות את כולם הייתי יותר ויותר חריגה. בפנים הייתי סוערת מאוד. מתפרצת מהר. בוכה עם הרבה כעס. לא סבלתי בני אדם. לא הרגשתי שמישהו אוהב אותי ואף פעם לא הרגשתי שיש לי גב מההורים" .
זו היתה פגישה ראשונה. ניסיתי להכיר את אורנה, אך מרגע לרגע הרגשתי שאני מבולבל יותר ויותר.
מצד אחד רוצה לרצות את כולם מצד שני כבר בתיכון החלה למרוד בחיים הדתיים. לשאול שאלות. להתלבש שונה. גם כשסיפרה את סיפורה, נעה עם ראשה מצד לצד, מרצדת ומקפצת בלי שום אחיזה. הרגשתי שהיא באמת איננה יודעת מי היא. מבפנים היה דחף גדול לבטא את הייחוד שלה. מבחוץ אין תמיכה. כאילו היתה הזהות שלה קרועה קרעים קרעים בידי הסובבים אותה והיא מתרוצצת לכאן ולשם בחיפוש נואש אחרי עצמה.
מילותיה של אורנה רדפו זו את זו במהירות. נשימתה התקצרה, הבטן שלה התחילה לכאוב.
אורנה החלה לבכות. הצעתי שתשכב על המזרון. שנתבונן במה שמתרחש.
מגע עדין בבטן, תשומת לב לנשימה. לאט לאט נרגעה.
וכשנרגעה, החלה לחוש חולשה בכל הגוף.
"האם יש מקום שאת לא מרגישה בו חולשה?" שאלתי.
"בראש" .
"יש צבע לחולשה הזו?"
"כן, סגול. סגול בשבילי זה הצבע של הרוגע"
הוסיפה.
"ומה הצבע ההפוך מסגול?".
"אדום".
"איפה יש אדום בגוף שלך?"
"בלב".
"ומה יש בלב?"
"יש שם חיוּת".

"אז אולי את יכולה להזרים מהחיות הזו למקומות של החולשה" הצעתי.
"אבל אין לי מספיק חיות בלב. חסרה לי חיות" אמרה אורנה בכאב.
נזכרתי בגב שהיה חסר לאורנה בנערותה, בזמן שליבה ביקש להתפרץ. שמתי את ידי התומכת מתחת לגווה וביקשתי שתהיה בתשומת לב – ללב. תשומת לב היא מילה של רוך בשבילי. גם הרגעים הבאים היו רגעי רוך. כמו אחרי סערה, הרגעים הבאים היו רגעי שקט. שקט שבהמתנה. כשנאמר 'לא עליך המלאכה לגמור' כדאי לצרף לכך את ההמתנה.
כדי שנוכל להמתין, צריך הרבה אמונה. כמו אותו חקלאי מקדמת דנא, שהופך את האדמה מיוזע, חורש, זורע. ואחר כך, מניח את כליו, ממתין לבוא הגשם. נותן את אמונו ברוחות השמיים. לא סתם הסדר הראשון במשניות דן בזרעים וחז"ל קראו לו סדר אמונה. דרושה אמונה בכך שהזריעה תניב פרי, דרושה המתנה על מנת לחכות שהתהליך יתרחש בקצב שלו.
המתנתי, יחד עם אורנה. בתוך השקט. אט אט החל גיווה להתקמר. כמו קרום האדמה המתרומם כשמתחתיו הצמח. אורנה החלה להרגיש שליבה נפתח. בדימיונה ראתה אותו כפרח ורד אדום שעלי כותרתו נפתחים בחיוניות. ראשה שהיטלטל קודם מצד לצד, נח עכשיו על הכר ועיניה יכלו להסתכל בעיני ברכות. לא עוד עיני הסוריקיטה המרצדות. זו היתה התרחשות שקטה, בלי הרבה מילים. רק לב שמרגיש בטוח ונפתח.

לא נפגשנו יותר. ההתרחשות בפגישה ההיא היתה חד פעמית. בדרך כלל תהליכים טיפוליים נמשכים חדשים ואף שנים. מי יודע, אפשר שחלקי היה רק כגרגר החול המטה את הכף. חודש אחרי , פגשתי במקרה ברחוב את אורנה. היא נראתה פורחת – שמחה בחלקה, מחייכת, לא מהססת, בדיבורה לא היו הסתירות התמידיות שאיפיינו אותה. היא סיפרה לי שליבה "נפתח באמת". היא קנתה לעצמה גיטרה והחלה לנגן ,לשיר ולרקוד. היא פתחה את ליבה לגבר.
"אני כבר פחות אוהבת את הצבע האדום" העירה בחיוך, "אני מעדיפה עכשיו את הירוק".
חייכתי לעצמי, ירוק הוא הצבע של צ'אקרת הלב…

מה מקומו של הלב בתהליך התיקון?

"…הנה השתכנע שעצבותו לכל הזמן, שליבו סגור שהוא נגד עצמו כל הזמן" אומרת ימימה ומוסיפה "…שמחה יכולה לחזור ללב עצוב וכח של מחשבה יכול לחזור למחשבה. גם כוחות הנפש יכולים לחזור לנפש. ואפילו ידעו סערה, סבל משנים ועליות וירידות, התנגשויות, אפילו זה, אפילו מאוד".

טבעה של המחשבה שהיא מתרוצצת. כל מי שחווה מדיטציה מכיר את התובנה הזו. מחשבתה של אורנה ריצדה מצד לצד. מחשבה עולה ומיד כנגדה מחשבה שסותרת אותה. היא נמשכה לכל הכיוונים, כמו מזחלת כלבים שאיבדה כיוון וכל כלב מושך לכיוון אחר. המחשבה אינה ממתינה. היא אינה הווה. ראשה בעננים ורגליים אין. כשנשכבה אורנה והחלה להרגיש את גופה, התחיל גם החיבור להוויה. זו הוויה שמחוברת לכוחות החיים הבאים מ'לב' האדמה. לב שיש לו פעימה ומקצב. לב שפועם בנו עוד בהיותנו צבר תאים ברחם, אחרי שלושה שבועות בלבד!. לב שממשיך לפעום בקביעות דרך כל הסערות, ההתנגשויות, העליות והירידות, נותן את הקצב לתהליך הקרוי חיים.
לעיתים, מסבל של שנים, עצבות של שנים, הלב סגור, משחרר רק זרזיף דק של חיות לתוכנו. אנחנו חיים את קליפת ההוויה שלנו ומהותנו הפועמת מכווצת ולכודה. וכשהלב סגור, גם מחשבתנו סגורה, מתרוצצת בתוך עצמה. כדי שתהליך התיקון יצליח, חייב הלב להסכים.

כמה שנים אחר כך נפגשנו שוב במקרה ברחוב. אורנה היתה כבר אמא לשני ילדים. כשאני מהרהר בפגישה האחת שנפגשנו, נדמה לי שהיתה זו תחושת התמיכה שחוותה במפגש בינינו, אותו גב שהיה חסר לה בחייה, שאיפשרו לה, ברגע מיוחד אחד בחייה, לקלוט כמה דחתה את עצמה, כמה התנגדה לעצמה, כמה התגוננה, כמה לא נתנה לעצמה. לזה נדמה לי קוראת ימימה 'רגש הכרתי לקיומך' או במילותיה של אורנה 'אני מעדיפה עכשיו את הירוק'.

 

מעוניינים בטיפול אישי? 

 ניתן ליצור איתי קשר ישיר ואף לקבוע איתי פגישת הכרות לבדיקת האפשרות של טיפול אישי בפסיכותרפיה גופנית. הטיפולים מתקייימים באזור ירושלים, צור הדסה ותל-אביב. קראו כאן : כל המידע על שיטת הטיפול, הגישה  שלי לטיפול ועוד.

 

הדפסה הדפסה

תגובה אחת בנושא הלב שנפתח

  1. מאת תותי‏:

    יפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *