הכרת הניתן כמתנה כל יום

"הכרת הניתן כמתנה כל יום" (ימימה אביטל)

המסעות בעולם בשנתיים האחרונות לימדו אותי להבחין בין מה שבָּא לי לבין מה שבא אֵלַי.
כשהחיפוש ממוקד מטרה, הוא הופך להיות צר.
היציאה להשגת מה שבא לי מבוססת תמיד על המחשבה או תחושה שחסר לי משהו. לעומת זאת, גישת ה'מה בא אלי', היא גישה לקטית. אני מסתובב בעולם ורואה מה מגיע אלי, כל מה שמגיע הופך להיות מושא לסקרנות ומזוהה כמתנה, גם כשקשה. זו גישה לחיים שהופכת להיות אומנות ליקוט מתנות או במילותיה של ימימה 'הכרת הניתן כמתנה כל יום'.

זוית אחרת להבין את העניין היא שכשאנחנו חושבים על מה שבא לנו זה תמיד על משהו שאינו קיים. לכן בגישה הזו אנחנו נמצאים בעולם הדמיון והפנטזיה שאין בהם ממשות.
לעומת זאת, כשנקודת המבט משתנה ל'מה בא אלי', אנחנו נטועים במה שמתקיים בפועל, משום שמה שמגיע אלי הוא תמיד בזמן העכשוי. כשהראייה שלי פתוחה למה שבא אלי, הראייה מתרחבת. במקום ראיית המנהרה של מה שבא לי, אנחנו עוברים לראייה מרחבית של מה שמתקיים וישנו בתוך החיים שלנו. ואם זוכים, מגיעים למצב המבורך של 'הכרת הניתן כמתנה כל יום'.

כמו כל רעיון, בגלל נטיית המוח לסווג דברים באופן דואלי, גם כאן אנחנו עשויים לחשוב שעלינו להפסיק לפעול לפי מה שבא לנו ולשים לב רק למה שבא אלינו. אבל במציאות השלמה מתקיימים כל הדברים זה לצד זה. מה שבא לי הוא כח חיים, ועולם הדמיון יוצר מציאות.
במקום ליצור מאבק בין רעיונות, אפשר להוסיף את הדרך של 'מה בא אלי' ולהתנסות בה. לאחר מכן, להמשיך בדרככם, עם שתי עדשות במשקפיים במקום עדשה אחת…

לא סתם סיפורו המופלא ביותר של ר' נחמן 'מעשה באבדת בת מלך', הוא מסע חיפוש שמסתיים בהצלחה, אבל במילים 'ואיך שהוציאה (את בת המלך) לא סיפר', כדי ללמד אותנו שאת הדרך צריך כל אחד לעשות בדרכו הייחודית.

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *