האמת על עצמנו

ואילו האמת היא אותה מלאות של הנפש, שלעיתים עשויה לעלות על גדותיה בתיפלות מושלמת, שכן איש מאיתנו אינו יכול לעולם לבטא בדיוק את צרכיו, את מחשבותיו או את צערו. והדיבור האנושי כמוהו כקומקום סדוק שעליו אנחנו מכים בקצב בקול תיפוף גס, היאה להרקדת דובים, בשעה שנפשנו עורגת ליצור מוסיקה שבכוחה להמיס כוכבים.

מתוך "מאדאם בובארי", מאת גוסטב פלובר

במילים הנפלאות האלו פלובר מתייחס לאמת הנפשית. אנחנו מרבים לספר סיפורים על חיינו. אבל האם זו האמת? האם ישנו הסבר כלשהו לחיינו, לפעולותינו, למי שאנחנו שהוא מקיף וכולל את כל כולנו? האין זה שכל הסבר הוא חלקי, מזוית מבט אחת ואילו האדם הוא הרבה יותר מסך הסבריו וסיפוריו על עצמו, הוא מסתורין כמו המוסיקה שבכוחה להמיס כוכבים.

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *