בעקבות הזמן האבוד

alice-wonderland-3"אין לי זמן" הפטיר ערן "אני כבר בן 30, כולם מסודרים ורק אני עדיין לא החלטתי מה לעשות".

ערן סיים לא מזמן בהצטיינות את לימודי המשפטים ומייד נחטף על ידי משרד עורכי דין מהיוקרתיים בארץ. אלא שבסיומה של שנת ההתמחות, כשקיבל הצעה להצטרף לצוות הקבוע, החלו לתקוף אותו מצבי רוח עכורים.

"איבדתי את תחושת האושר" סיפר "אני לא נרדם בלילה ומתלבט על הצעה שכל סטודנט למשפטים היה חולם עליה. היחסים עם החברה שלי מדרדרים. לפעמים אני מוצא את עצמי בוהה בלי לעשות כלום ואחר כך עובד עד אמצע הלילה. בבוקר אני מגיע למשרד עם כאבי ראש, עייף, הלב שלי דופק מהר ואין לי אוויר".

"איך אתה מבין את מה שקורה לך?" שאלתי.

"אני לא מבין" השיב במהירות  "התחלתי לפחד שאני באותו מסלול כמו כולם. הצטיינתי בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה, אבל אולי זו בכלל לא הדרך הנכונה. בזמן האחרון עולות לי מחשבות שחוזרות ונשנות, על לימודי המוזיקה שהזנחתי. בתיכון ניגנתי בגיטרה ואחרי הצבא חשבתי שאלמד ב'רימון'. אבל אז, ההורים דחפו אותי ללמוד משפטים, כדי שיהיה לי מקצוע, שאפשר לחיות ממנו בכבוד".

"ממה אתה חושש?" .

"שאעשה טעות גורלית. מצד אחד אני פוחד להקבר בתוך משרד עורכי דין כל החיים. מצד שני אני פוחד שאיחרתי את הרכבת, שבגיל שלי לחשוב על מוזיקה, זו רומנטיקה שמנותקת מהמציאות".

גלים גבוהים

הדיבור של ערן היה מהיר, כמעט בלי לקחת אויר בין משפט למשפט. הוא ביקש להגיע להחלטה לגבי המשך דרכו עוד באותו היום, בלי לבזבז זמן. ידיו נעו מצד לצד, שוקלות ומנתחות את האפשרויות. הוא הזכיר לי את השפן באליס בארץ הפלאות שממהר בלי סיבה נראית לעין. השפן ממהר אך לעולם אינו מצליח להדביק את הזמן.

"אתה יכול להמשיך ולספר לי על ההתלבטות שלך" אמרתי "ובזמן שאתה מספר, האם תוכל להניע את הידיים מצד לצד, הרבה יותר לאט, בסלואו מושן כמו בסרטים?".

ערן הביט בי מופתע ומחה: "איך האטה של תנועת הידיים תעזור לי להחליט?".

"בדרך שאתה מכיר, הראש שוקל את כל האפשרויות, עושה רשימות של בעד ונגד ולבסוף נתקע בלי יכולת להחליט. נכון?"

"כן. ממש ככה. אני עושה לי רשימות כאלו. אבל הן לא מובילות אותי לשום מקום".

ערן הסכים לנסות. הוא היטה את ידיו באיטיות הולכת וגוברת. דיבורו הואט עד שהשתתק.

"אני לא יכול לדבר מהר ולחשוב מהר כשהידיים נעות באיטיות" אמר לפתע, כמתעורר מחלום.

"ואיך ההרגשה?"

"זה כאילו שבהתחלה היו בראש שלי גלים גבוהים ועכשיו אני מרגיש כמו ים שקט. הלב שלי דופק יותר לאט ואני נושם יותר".

שכל של ארנבת מוח של צב

בספרו "שכל של ארנבת, מוח של צב", מצביע גאי קלקסטון על שני אופני חשיבה של המוח: "חשיבה מהירה" ו"חשיבה איטית". חשיבה מהירה היא שקולה, מנתחת, ליניארית, בקצב תקתוק השעון.  חשיבה איטית היא אינטואיטיבית, מעגלית ויצירתית. היא מתרחשת כשאנחנו נרגעים, ויש זמן לרעיונות לנבוט בתוכנו, כנבטים בשדה ההכרה. אפילו במוזיקה מגלה קלקסטון, הפכנו להיות כמו השפן של אליס: אם בשנת 1876 נוגנה סונטה של בטהובן, במשך כמעט שעה, הרי שהיום מנגנים אותה ב-35 דקות ….

כשאני מאיץ בבוקר בבן שלי, ששוכב וחולם במיטה, להזדרז כדי שנספיק להגיע בזמן; כשאנחנו אוכלים מהר כדי לא להפסיד תוכנית בטלוויזיה; כשאנחנו טסים בכביש ומקללים את הנהג האיטי שלפנינו – לאן אנחנו ממהרים? מה יש שם לפנינו ברגע הבא, שבשבילו שווה להפסיק לחלום, לא לחוש בטעם האוכל ולא לראות את השדות המוריקים שבצידי הדרך?

אתי הילסום שנספתה בשואה כתבה על החוויה הזו ביומנה: "בעבר הייתי חיה תמיד בשלב ההכנה, הייתה לי ההרגשה שכל מה שאני עושה בין כך ובין כך אינו הדבר ה'אמיתי', אלא הכנה למשהו אחר, למשהו 'נשגב', משהו אמיתי. אבל מכל זה התנערתי לחלוטין. אני חיה עכשיו, היום, ברגע הזה, במלוא מובן המלה, והחיים שווים שיחיו אותם…".

כשאנחנו מאיטים, מתחילה להתבהר המשמעות של הביטוי השגור כל כך 'להיות בכאן ובעכשיו'.

"במצב של עומס" אומרת ימימה "שומעים לא שומעים, ממהרים להגיד הרבה מילים … דיבור, רעש, התנגשות… יש גם ערבוב בין הזמנים: העבר, הדאגה של מחר והנה היומיום נשכח…".

כשם שהטיסה המהירה בכביש גורמת לנוף בצידי הדרך להעלם, כך גם בדאגה שלנו לעתיד, אנחנו מאבדים את היומיום, את החוויה של החיים, שנמצאת ממש כאן ועכשיו. ההבדל הוא כמו בין ללכת בדרך המובילה למקום כלשהו, לבין להתהלך בדרך בנחת, כשאנחנו ערים לחווית ההליכה.

מי גנב את הזמן שלי?

בספרו של מיכאל אנדה "מומו", גנבי הזמן הם אדונים חבושים במגבעות אפורות ובעניבות אפורות, שפושטים יום אחד על העיר מלאת החיים, כדי לשכנע את תושביה לנצל את הזמן טוב יותר. מר פוסי, ספר חביב ופטפטן, הולך אחרי ההבטחה לעתיד טוב יותר, ומתחיל לחסוך בזמן: לגלח ולקצץ שיער במהירות, לאכול מהר, להפסיק לשבת בבתי קפה עם חברים ולשלוח את אמו הזקנה לבית האבות.

האנשים האפורים מוכרים לנו עתיד ורוד והווה אפור. הדחף לצבור רכוש ומעמד גורם לפוסי הספר לנתק את קשריו ולחלות במחלה המודרנית: "העולם כולו נראה זר בעיניו ואינו נוגע לו עוד. אין עוד כעס ואין התלהבות … אינו יודע לצחוק או אף לבכות. …. הוא אינו יכול עוד לאהוב דבר ואינו יכול לאהוב איש".

"בוא נעמוד" הצעתי לערן "לפנינו, מאחורי הוילון שעל החלון, נמצא העתיד. בוא ונתבונן בו"

עמדנו בשקט. לא ממהרים להבין. לא ממהרים לדעת. נחים.

"אין מה למהר" אמר ערן "אם אני אעשה צעד קדימה, גם העתיד ילך צעד קדימה. אני פתאום מרגיש כמו בהמתנה למה שיתגלה לי. במקום להתאמץ אני מרגיש סקרן. זה לא פאסיויות, זו מנוחה".

בספרו של מיכאל אנדה, נכנסת מומו לרחוב שמוביל אל מחוץ לזמן. ככל שהולכים ברחוב הזה לאט יותר וככל שמרפים, כך ההתקדמות מהירה יותר. גם ערן למד להרפות, להאט ואף לעצור. העצירה וההאטה הביאו שקט ואפשרו לו להקשיב לקולות העדינים שבתוכו ולבחור מתוכם בשביל הנכון, בשבילו.

טיפול נפש וגוף

מעוניינים בטיפול? : ניתן ליצור איתי קשר ישיר ואף לקבוע איתי פגישת הכרות לקראת טיפול פסיכותרפיה גופנית באוריינטציה רוחנית. הטיפולים מתקייימים באזור ירושלים ותל-אביב.

הדפסה הדפסה

3 תגובות בנושא בעקבות הזמן האבוד

  1. מאת מיכל‏:

    היי יואב,

    מחד,אכן מפתה לעצור לאט ולהסתכל והמרוץ הנ"ל מקורו בלחץ שלא מאפשר לעצור ולחשוב ולהיות.מאידך,אנו רוצים לבחון ולהתקדם לקראת מטרה שמתאימה לנו.ההשתהות לעיתים וחוסר ההחלטה,מובילה אותנו לאחר זמן לתחושה שאנו לא מתקדמים ליעודנו ולא מגשימים את עצמנו,אלא מנמנמים בין הנופים.כרגיל,הפתרון בעיני הוא איזון.לחשוב רק על הנשימה הבאה,זה נחמד בעולם ספרותי,בעולם שלנו חשוב גם לתכנן,את המהלך הבא,הסדנה הבאה,האפשרות הנפתחת שאולי נחמיץ אם לא נתכוונן אליה.איכשהו צריך לשלב בין שניים.אני מכירה את תחושת ההחמצה.אם אתה מרגיש שאכן נכון לך יעוד ואתה חי רק את השניה הקרבה,כיצד נגיע לקראת מה שמתאים לנו? האם אנו בכך לא עושים לעצמנו חיים "קלים" ?.איננו נזירים במנזר שלו,יש ביום יום שלנו הוויה תוססת ועולם מהיר.האיזון הרבה יותר מורכב.

    תודה בכל אופן.גרמת לי לחשוב וגם קצת לעצור

  2. מאת יואב‏:

    תודה מיכל
    אני שמח שזה מעורר מחשבה. אכן השאלה שתמיד עולה היא האם העצירה לא גורמת לפאסיויות, האם אי עשיה לא גורמת לסטגנציה. והתשובה היא מאוד אישית וקשורה לאיזון האישי. בשפתה של ימימה אחד הכלים הוא 'אין המחסיר ואין המפריז' בשפתו של הבודהה זאת דרך האמצע וכו'. מכיוון שאנחנו בעולם המערבי התרבות היא של הפרזה במירוץ ולשם הכתבה מכוונת.

  3. מאת אריה מורג‏:

    שמח שנפגשנו
    אהבתי את הסיפור עם ערן
    אריה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *