וידאו: איך מתמודדים עם חרדה בשיטת ימימה חשיבה הכרתית


השבוע פתחתי במקרה מחברת שרשמתי בה סיכום מפגשים עם ימימה ומצאתי שם, במפגש שהיה בדיוק לפני 24 שנים, כמה משפטים שאמרה לי ימימה:

"תלך לחלקים הַבוֹנים, לא לחלקים המֵפֵרִים, כי החלקים המֵפֵרִים יכולים להִמַשך חיים שלמים. תוכל להישאר כך או לנקות את הסבל או להתחדש ולהיות יואב המבין והנותן".

באותו מפגש שאלתי את ימימה על תופעות של חרדה שסבלתי מהם. ימימה ענתה לי שאני חזק ובריא בנפשי ושמדובר בעצם בהשפעות של חוסר שינה במשמרות לילה בשירות הצבאי שלי, שגרמו לחוסר איזון כימי. אבל עיקר התשובה שלה, שאותה רציתי להביא לכם השבוע, התייחסה לעצם ההתייחסות לתופעות כמו חרדה, דכאון וכו'. בלימוד שלנו כאן, היא אמרה, אנחנו לא עוסקים בטיפול בחרדה אלא בחיזוק הטוב.   

לימימה יש משפט שאני אוהב לחזור עליו שוב ושוב: 'הכרת הניתן כמתנה כל יום'?

למה צריך להזכיר לנו את הניתן לנו, כמו  למשל החיים עצמם, הקרובים לנו, קורת גג, הטבע שסביבנו ואם אין טבע אז היופי שניתן למצוא בכל פינה?

התשובה היא שצריך להזכיר ולתרגל את הכרת התודה שוב ושוב, משום שהמוח שלנו בבסיסו נבנה כדי להתמודד עם מה שקוראים לו 'בעיות'. המוח הוא כלי משוכלל שבנוי אבולוציונית קודם כל לשמור עלינו בחיים. כדי לעשות את זה, המוח בנוי להיות דרוך ומוכן לכל סכנה ולהגיב במהירות. זה אומר שלמוח ההשרדותי שלנו חשוב הרבה יותר לזהות את השלילי, את הקושי, את מה שמאיים על הקיום שלנו, מאשר לזהות יופי או את מה שמזין אותנו. מבחינת המוח, קושי במערכת יחסים, בדידות, בעיות פרנסה וכדומה, חשובים הרבה יותר ממה שיש לנו. זאת אומרת שלשם הוא יפנה את תשומת הלב, למה שאין ולא למה שיש.

ימימה קוראת לחלקים בתוכנו כמו כעס, היסוס, ספקות, דחיה, הצטדקות וכדומה החלקים המֵפֵרִים משום שהם מפרים את האיזון שלנו.

עכשיו, מכיוון שהמוח שלנו נוטה יותר לעסוק בשלילי, במה שנתפס כסכנה לקיומנו, הוא מתרכז בבעיות, בחלקים המפרים. אלא מה, 'החלקים המֵפֵרִים יכולים להִמַשך חיים שלמים'. אנחנו מתרכזות ומתרכזים כל כך בחלקים האלו עד שהם הופכים להיות הזהות שלנו: הלב שלי סגור, אני לא מצליחה לבנות מערכות יחסים, אין לי אמון ב…, אני תמיד מרצה, אני תמיד נאבקת וכו'.

אז חיים שלמים אנחנו הולכים והולכות להרצאות, סדנאות או טיפולים מסוגים שונים שמתרכזים בסיפור הזה שלנו על עצמנו שכולו מרוכז בלא-טוב, במה שחסר לנו. חולפות השנים ואנחנו עדיין עוסקות באותה 'בעיה' שלנו. מכירות את החוויה הזו?

ימימה מציעה לנו להחליף את הנקודת מבט. במקום נקודת המבט ההשרדותית שהולכת קודם כל למה שמיותר לקיום שלנו, לחלקים המפרים, היא מציעה לנו ללכת לחלקים הבונים. זאת אומרת, במקום להאבק עד אין קץ עם הלא-טוב בתוכנו וכך לתת לו את מרכז הבמה, אנחנו מתחילות למצוא ולהכיר את הטוב שבנו וכך לתת לו את החשיבות העיקרית.

אנחנו לא מתכחשות ללא טוב, יש חשיבות בהכרה ובזיהוי של הלא טוב. אבל, אנחנו מפסיקות לחטט בו וחוזרות להכרת הטוב שבנו שוב ושוב. בצורה כזו, אנחנו בונות לעצמנו בית חדש, על גבי הבית הישן. החדרים הישנים עדיין קיימים, אבל עיקר הפעילות שלנו היא בחדרים החדשים שבנינו.

המטרה היא להיות "מתקיימת מתוך הטוב הקיים בה, ופנוייה לראות גם את הטוב הקיים סביבה."

מה זאת אומרת? שאני לא " ממתינה עוד כפאסיבית להופעתו של העומס הנפשי רגשי ורק אז מיישמת, אלא אומרת לעצמי, הנה יום חדש מתחיל לפני, כיצד אוכל להפעיל את הכלים שברשותי על מנת לחזק את מקומי?"

 עצם השאלה האם אני בחלק בונה עכשיו או בחלק מפר או האם אני בנתינה לעצמי או פוגעת בעצמי יכולה להיות שינוי נקודת המבט והפנייתו אל הטוב. ואם אני גם מפנה את עצמי לראות את הטוב הקיים ולהכיר תודה עליו, דיינו.

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *