איך לא לפגוע באחר ולראות את רגישותו

ימימה אומרת:

"אם יש הסכמת הלב,

אתה גם פורץ החסימה של האוזן

ומתקרב ללב אחר – רגיש

אתה תקלוט את רגישותו

ותדאג לא לפגוע בו

זאת אומרת, תדייק איתו."

ימימה אומרת שהסכמת הלב זה מצב רוחני שבהתחלה לא מבינים אותו וגם לא נמצאים בו. וכמו שלמדנו לגבי מילים ומשפטים קודמים, הדבר החשוב ביותר לזכור וללמוד בכל פעם הוא איך אנחנו נגשים ללימוד חדש שמובא בפנינו. עצם זה שניגש אל המילים בהרכנת ראש, בצניעות, באיטיות, לא ממהרים לדעת ולא ממהרים להבין, זה כבר חלק גדול בתיקון. כבר התרחש שינוי בכל אופן המפגש שלנו עם העולם ובכלל זה עם האחרים.

תחשבו על השיחות שלכם עם האנשים שסביבכם, ובכלל זה הקרובים ביותר. האם אתם ממהרים להבין אותם, 'כבר אמרת לי את זה', 'אני יודעת מה אתה רוצה להגיד', 'הבנתי אותך' וכו'? במשפט שהבאתי השבוע יש שוב כמה דלתות לעולמות שלמים.

ניקח את הביטוי חסימה של האוזן. זאת אומרת, האם ההקשבה שלי חסומה? אם אני מבינה במהירות, אני לא מאפשרת לחדש להכנס. זו נטיה של המוח הקדום, נטיה השרדותית, לתת תשובות מהירות בכל מצב, כדי להגיב במהירות לסכנות. זה מתאים לג'ונגל. זה לא מתאים ליחסים. זה לא מאפשר לשני להתחדש בפנינו, זה לא מאפשר לנו להיות פתוחות לעולם עכשיו, בזמן עכשוי. כי אנחנו בונות על העבר, על מה שלמדנו בעבר ולפיו מסיקות מסקנות במהירות.

וזה מתחבר למילים האלו: הסכמת הלב.

קודם האם נסכים לקבל מה שנאמר לנו – שזה מצב רוחני שאנחנו לא מבינות אותו. אם נסכים, כבר צעדנו צעד אחד שמקרב אותנו להבנה, כי אנחנו כבר במצב של הסכמה. המצב ההפוך הוא מצב של אי הסכמה. אולי משם נוכל להתחיל ולחוש את ההבדל. זה לא עובר דרך השכל בלבד. ההזמנה היא להרגיש בגוף מה קורה כשמסכימות, כשאני רק שוהה עם המילה הסכמה ומה קורה כשאני באי הסכמה.

כשאני מדמיין את אי ההסכמה אני חש התנגדות בתוכי, כיווץ, הגוף נדרך. כשאני חש הסכמה, יש הרפיה, מנוחה, פתיחות. כך זה אצלי. איך אצלכן?

זאת אומרת, יש כאן עניין שקשור להתגוננות. ולכן גם הזכרתי את המצב ההשרדותי. כשאנחנו בהתגוננות, אנחנו נגיב מהר, תהיה חסימה של האוזן, זאת אומרת חסימה של ההקשבה. אנחנו לא נראה את האחר, אלא נראה מול עינינו סכנה, לפעמים זה יחווה אפילו כסכנה קיומית. לפעמים כל חיינו אנחנו נושאות בתוכנו את החוויה של סכנה קיומית. ייתכן שחווינו מילדות שקשר אינטימי זה דבר מסוכן, זה דבר שמאיים על הזהות שלנו, זה דבר שמביא לפלישה, פגיעה, יחסים זה מכאיב מידי.

אלו רישומי הילדות שלנו ובעקבותיהם נדרנו נדר לתת רק חלק מעצמנו בתוך קשרים. לשמור על עצמנו ומעתה והלאה אנחנו במצב של שמירה מתמדת, של התגוננות. חתמנו חוזה של אי הסכמה של הלב.

אז שלב ראשון בעבודה הפנימית יהיה להתבונן – האם אני מתגונן, מתגוננת. להתבונן על ריבוי ההתגוננויות בחיי היום יום. הראייה של הדברים, היא שוב, חלק מאותו דבר שנקרא הסכמת הלב. ההסכמה לראות פנימה לתוכי, בלי להכחיש, בלי להאבק, עם רגש כלפי הקיום שלי.

ואם התקרבנו כך לעצמנו, הסכמנו לראות כמה התגוננו, משהו מתרחש. מתוך הסכמת הלב מתרחשת הפתחות של הלב, אל לב אחר. ראיית האחר. ראיית הרגישות שלו והפגיעות שלו ומתוך זה בחירת המילים והמעשים שלנו מתרחשת. אתה לא תפגע יותר באחר.

והלוואי שנזכה כולנו להסכמת הלב.

 

 

 

הדפסה הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *